לואי סי.קיי אמר פעם "הארוחה לא נגמרת כשאני שבע. היא נגמרת כשאני שונא את עצמי". ואמנם זה תקף, בגדול, לכל אוכל בעולם, אבל במיוחד למשלוח המשרדי האחרון מבכור את שושי, הטריפוליטאית הפופולרית בקרב אנשים שחייבים מדי פעם "אוכל מבושל" אבל ימותו לפני שיעמידו סיר אורז. אז כן, הגענו לשלב האוכל הביתי. זה שצונח על מפתן משרדנו בכמויות עצומות לאחר שהוכן (בדמיוננו, לפחות), בסירי ענק על ידי מאמא טריפוליטאית (את יכולה להיות גם טוניסאית! לא אכפת לנו!) נדיבה ורחבת לב שמטרתה היחידה היא שתאכל המון. ואז שתקבל צרבת. ואז שתרצה לנמנם ולמות.
אנשים מודעים להשלכות האלה אבל עדיין, כל פעם שמישהו יציע להזמין בכור את שושי (או גואטה, לצורך העניין), עיני הקולגות יצטעפו בכמיהה והם ילחשו "כןןןןןןן. ריח של בית". לא הבית שלהם, מן הסתם, בבית שלהם היה רק ריח של טבעול ושל מוצרים מסדרת טובשילים (ליין ההזנחה הרגשית של אסם), אבל בית כלשהו. בעולם מושלם הזמנות אוכל ביתי היו מגיעות בתוך קופסאות פלסטיק ריקות של קרמיסימו להשלמת החוויה החושית כי בסופו של דבר, להזמין בכור את שושי זה כמו להודות שהדבר שאתם הכי צריכים עכשיו זה חיבוק. אף אחד לא ייתן לכם אותו, אבל הנה מפרום.
חונק או מפנק?
התפריט של בכור את שושי פשוט. נכנסים לאתר שלהם, בוחרים סניף, גוללים לאגף העסקיות, בוחרים את זאת עם הקוסקוס ומתקשרים. הקוסקוס יכול להגיע עם קציצות או עם מפרום, ועם שעועית עם בשר או ירקות. העסקית עולה 40 שקלים ומגיעה עם לחם לבן וסלט צ'ירשי, שזה ממרח דלעת טריפוליטאי טעים מאוד. הזמנו את כל העסקיות והן הגיעו די מהר. תוך 40 דקות כבר הסתגרנו איש איש במשרדו עם גיגית קוסקוס ושמחה בלב.
מדובר באוכל מנחם מאוד, זה ברור. קוסקוס מושלם, דק וחולי עם רוטב אדום מהביל, מי צריך יותר? ובכן, מסתבר שאנחנו, כי מנת הקוסקוס והקציצות הגיעה עם קציצה אחת. אחת. אז אולי מדובר בהררי מזון, אבל כאלה שמחולקים באופן לא פרופורציונלי בין בסיס המנה, שהוא הקוסקוס, ובין הקציצה היחידה שעיטרה אותו. ברגע שהיא נגמרה, מה שקרה די מהר, נשארנו עם מנה די משעממת, שנמאסת מהר, וגם כזאת שאין טעם לשמור במקרר למחר, כי מה הטעם? אפילו קציצה אין. כמובן שנמצאו מספיק אנשים במשרד ששמחו לסיים את המנה כמות שהיא, אבל אין ספק שמשהו בפנטזיית הנדיבות הטריפוליטאית נפגם. אל תהיו נדיבים עלינו בשני טון קוסקוס, פרגנו גם בקציצות היקרות יותר.
גם במנת הקוסקוס והמפרום שכן רק מפרום אחד, אבל הוא היה די גדול. המנה הייתה טעימה, רטובה ומשביעה מאוד, גם אם בקושי מצליחים לסיים חצי ממנה. מנת השעועית הייתה הטובה מכולן: תבשיל שעועית עם בשר שנח על אותו הקוסקוס, בצירוף מפרום ובפרופורציות מושלמות בין רוטב, קוסקוס ובשר. מנה שאי אפשר להפסיק לאכול ושאחריה אין סיכוי לבצע פעילויות כמו תזוזה, דיאלוג עם הזולת, נשימה וכל מה שאינו כולל כרבולית מפליז ותנומה מתחת לשולחן. ארוחת חורף מושלמת שאמנם נאכלה בשיאו של שרב, לפני המערכת החורפית הנוכחית, אבל במשרד ממוזג במיוחד עם קרדיגן מ-H&M.
כל המנות הגיעו עם ירקות מוחמצים טעימים ופרוסות עצומות של לחם אחיד, לבן ומדהים, כזה שלמעשה מתעלה על הארוחה כולה כי הדבר היחיד שמתחשק זה למולל אותו בין האצבעות ולאכול אותו עם ממרח הצ'ירשי ולתקוע את הפרצוף בתוך ענן הפחמימה המדהים הזה ולשמוע אותו לוחש "היי, תמשיכי לאכול אותי, מגיע לך".
אז בגדול, המשלוח מבכור את שושי טעים, מוצלח ולא יקר, אבל גם סובל מחוסר נדיבות קיצוני בגזרת הקציצות, מתחושת שעמום קלה ומחשק עז לישון בסופו שלא מסתדר עם הקונספט, המדכא גם כך, של "יום עבודה". אבל בניכוי החסרונות האלו וכשאתם ממש זקוקים למשהו מנחם, זה ככל הנראה הכי קרוב שתגיעו הביתה.
זמן הגעה: עד שעה, הגיעו תוך 40 דקות.
אריזה: סטנדרטית ולא מעניינת.
מחיר: 160 שקלים לארבע עסקיות ענק. שווה.
בקשות מיוחדות: חיבוק.
בכור את שושי, רחוב הרב אבו חצירה 10, בני ברק (פרדס כץ), 03-5793856; רחוב יד חרוצים 13, תל אביב, 03-6872895.