הצער על בית קפה/מסעדה שנסגרים הוא לעולם כפול. אתה מצטער שלא תוכל שוב לבוא ולחוות את החוויה הנעימה של להתארח, ואתה נבהל מהחשש שכל הזיכרונות היפים שיש לך מהמקום יימחקו עם הזמן ויתנדפו. יותר לא תוכל להזמין עוגת פטל בחושה ולבקש תוספת קצפת. ועם הזמן ייעלמו גם הזיכרונות מכל ארוחות שישי בבוקר ושבת בצהריים שהעברת שם לאורך השנים עם חבריך הקרובים ביותר. שזה תמיד מבאס.
במקרה של אורנה ואלה גם מתלווה לזה התחושה שנהוג לכנס בקלישאה "סופה של תקופה". סגירתו של המוסד הזה, שריד אחרון ל"מהפכת שינקין", מסיימת פרק בהיסטוריה של תל אביב. זהו אקורד הפרידה של הרחוב, השינקינאות וכל מה שמתלווה למושגים האלה. ברגע שיכבה שם האור בפעם האחרונה יחזור שינקין להיות "סתם רחוב". לא גרה בשינקין, לא שותה בקפה תמר. גם לא אוכלת יותר לביבות בטטה.
סוהו של תל אביב
את "שינקין" - המושג והרחוב בגרסה המודרנית שלו - התחילו האחים דני ואורי דותן, שפתחו בתחילת שנות השמונים גלריה לאומנות בשם "תת רמה". המהלך שהניעו הפך את האזור כולו למבוקש, הדירות השכורות התמלאו בצעירים, ועם דחיפה מסיבית של עיתון "העיר" הפכה שכונת הפועלים המנומנמת לסוהו של תל אביב. יותר מזה, ההתרחשות סביב שינקין הניעה את כל גלגלי המהפכה וההתחדשות של תל אביב, וזירזה את הפיכתה למטרופולין מודרני שמתחרה לא רע בניו יורק, פריז ולונדון.
את המשקל האמיתי שלו קיבל הרחוב מבתי הקפה. סוסעץ, קפה כזה והאחרון להצטרף לרשימה המכובדת בשנת 1992, אורנה ואלה. אורנה אגמון ואלה שיין היו שתי צעירות עם חזון ואמביציה. אחרי שפתחו עסק קטן לקינוחים, שפעל בהצלחה מתוך דירה שכורה, הן החליטו לפתוח בית קפה. החלל הראשון היה חדר מרובע עם מספר מועט של שולחנות. הקירות נצבעו ברוח התקופה בלבן שמנתי, והתחושה כולה הייתה נקייה ואוורירית. תוך זמן ממש קצר המקום תפס תאוצה וכולם ידעו עליו שני דברים: 1. שיש שם לביבות בטטה נהדרות, 2. שיש שם רק מלצרים בנים, שלא "נראים כמו מלצרים".
האמת היא שאני מכיר את אורנה ואלה ממש מההתחלה, כי אחי הצעיר מלצר שם מהפתיחה. אחריו בתור הייתה רשימה ארוכה ומפוארת של גברים מוצלחים, שהראשונים והמפורסמים שבהם היו הבמאי הדוקומנטרי תומר היימן ואחיו, השותף איתו ליצירה, ברק. מהר מאוד גם התברר שהאוכל שם הוא נהדר. נדמה לי שעד היום שיין ואגמון טרם קיבלו את הכבוד המגיע להן בתור שפיות פורצות דרך ומובילות במהפכת הבישול הישראלי החדש. אולי כי הן צנועות יותר, אולי כי לא השתתפו בתוכניות טלוויזיה ונמנעו מפרסום. אבל לצד אייל שני, חיים כהן ואסף גרניט, שמור גם להן מקום של כבוד.
התפריט של אורנה ואלה כלל תמיד מנות פשוטות וטעימות מאוד, שבמקור מתכתבות עם מה שקראו לו פעם "בישול קליפורני" ועם הכוהנת הגדולה אליס ווקר. הן נתנו לכל זה טעם ישראלי ומקומי מאוד. אולי זה הזמן להגיד שהן השפיות החשובות ביותר שהיו אי פעם בישראל. בין שלל הגברים הטווסיים, דווקא הצניעות שלהן, וחוסר הרצון להתבלט, הם משהו שראוי מאוד להערכה. ואורנה ואלה, שנוצרה בדמותן, היא באמת מקום כזה שלא עף על עצמו. העיצוב פשוט, התפריט פשוט, השירות נעים, והקהל הגדול שראה במקום הזה בית אכן התנהג כמו שמתנהגים בבית. בנימוס. מסוג המקומות שתרגיש בהם נוח גם אם ירדת מהבית בטרנינג וגם אם ממש התלבשת ליציאה.
באמצע שנות התשעים כבר הפכו אורנה ואלה לסמל. איכשהו דווקא בית הקפה שלהן, שממוקם פיזית ממש באמצע הרחוב, בדיוק במרחק שווה מאלנבי ומשדרות רוטשילד, היה זה ששרד את תהפוכות הזמן, תוך שהוא שומר על צביון מובהק. מקום שיש לו פולקלור ומנהגים משלו. למשל דרכם של הלקוחות הקבועים לעקוף את התור בכניסה או להזמין מקום לשישי או שבת בבוקר. או העובדה שהחלל הקדמי, זה שפונה לרחוב, נקרא בפי העובדים "המספרה".
כשהתחלנו בשנת 2004 לעבור על הסרט "הבועה", שהוגדר כ"שיר אהבה לתל אביב", היה ברור לנו שאחד הגיבורים חייב לעבוד באורנה ואלה. הסרט ניסה לתעד את רוח תל אביב הצעירה של תקופת הפיגועים, והוקדש גם למוסד הנעים הזה. שיין ואגמון, ייאמר לזכותן, שיתפו פעולה בקלות. ואפילו זרמו עם זה שבסצנת הסיום פוצצנו פיזית את חלונות בית הקפה. אני מודה להן ומעריך אותן על כך עד היום.
כל מה שכיפי בישראל
אורנה ואלה היא שילוב די מדהים. אוכל טעים ומיוחד מאוד - שכולו מונצח בספר הבישול המעולה "אורנה ואלה, ספר המתכונים" שיצא באחוזת בית אחרי שהמ"ולית שרי גוטמן ממש הכריחה אותן להוציא ספר - ואווירה שקשה קצת לאפיין אותה, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא מייצגת את כל מה שכיפי בישראל. רגועה, קוסמופוליטית, מכילה, מאפשרת, נעימה וידידותית. מה עוד צריך? אז קחו לכם לביבות בטטה, סלט הכל, עוף בקארי, אורז וירקות, מרק עדשים שחורות, האמת שאני יכול לחזור על כל התפריט אבל אין צורך. נשארו כמעט חודשיים, זה אומר שיהיו הרבה מסיבות סיום פרטיות של לקוחות קבועים שיבואו להיפרד.
ההודעה על סגירת המקום, שמרחפת באוויר כבר כמה חודשים, התרחשה בדיוק ביום שבו הצביעה הכנסת על חוק המרכולים. אורנה ואלה הייתה סמל של תרבות תל אביבית חילונית, והייתה פתוחה תמיד בשבת, בלי להפריע לאיש. סגירתו של בית הקפה בעידן הנוכחי היא אם כן לא רק סוף של עידן תמים ונעים יותר. היא סימבולית.