מעטים הם מוסדות האוכל התל אביביים הוותיקים כמו זה שעומד ופועל כבר 52 שנה בדרך בגין בעיר. אז נכון, מפגש הסטייק אולי אף פעם לא נחשב למסעדה של "אוכל עילי", אבל לגמרי לכזה שמצליח לשמור על יציבות לאורך שנים, ולספק בשר איכותי, ובעיקר שיפודים שווים שיוצאים לשולחן ישירות מהגריל.
גם כשהיא קבורה תחת הריסות ושיפוצי הרכבת הקלה, ממשיכה המסעדה לעבוד ולשרוד, בניגוד ללא מעט שכנות שלה, ולא מדובר בעניין של מה בכך. ברגע בו שמענו שנפתח סניף חדש של המסעדה ברחוב אבן גבירול (על חורבות השווארמקס ז"ל), היינו חייבים לצאת ולבדוק האם המוסד הוותיק מדרום העיר צולח את המעבר למרכזה, ועוד לרחוב הכי קפריזי בעיר, בו המקומות נפתחים ונסגרים בקצב מסחרר. הסניף החדש נקרא מפגש הסטייק - סטריט בר, והוא מכוון פחות לישיבה ו"פתיחות שולחן", ויותר לאכילה מהירה של מנות בפיתה. למרות זאת, אם תתעקשו לשבת באחד מכמה השולחנות שמסודרים ברחוב עצמו תוכלו להזמין גם מנות בצלחת.
התחלנו, איך לא, עם מנת חומוס, וזו שנבחרה הייתה חומוס פטריות (34 שקלים) - כי אם כבר נוסטלגיה, אז עד הסוף. את החומוס ניגבנו בזמן שהמתנו לשתי הפיתות שלנו; אחת עם קבב בתיבול מזרחי, בהמלצת העובד במקום (יש גם בתיבול רומני) ואחת עם אנטרקוט. אם תחושת הנוסטלגיה שבביקור בשלוחה של מקום כמו מפגש הסטייק גרמה לנו לחשוב שהחומוס יגיע עם פטריות מקופסת שימורים, התבדינו: הפטריות במרכז הצלחת היו פטריות טריות שהוקפצו עם בצל וכמון, כמיטב המסורת, אבל הורדו מהמחבת מוקדם מדי. הבצל היה חי כמעט לחלוטין. אבל מילא הבצל - החומוס עצמו היה קר ממש, ישירות מהמקרר, והדבר היחיד ששכנע אותנו שלא מדובר בחומוס מקופסא היה המרקם הגרגירי שלו. חומוס קר הוא תמיד בעייתי, אבל החומוס הזה היה אנמי במיוחד, ואחרי ניגוב או שניים נזנח לחלוטין. דווקא הפיתות שהגיעו איתו היו מצוינות. רכות, שמנמנות וטעימות, והלוואי שהיה חומוס ראוי יותר לנגב אותו איתן.
ברגע בו הודיעו לנו שהבשר מוכן נקראנו אל הדלפק כדי להחליט מה לשים בפיתה, וכטוב ליבנו בחומוס (לא של המקום) החלטנו לשים את מבטחנו בגריל-מן. לפיתה עם הקבב (31 שקלים) נכנסו חומוס, טחינה, חצילים מטוגנים וסלט ירקות, יחד עם שתי קציצות קבב שמנמנות. נתחיל עם הצד טוב: הקבבים היו מצוינים. קצת פריכים מבחוץ, רכים ועסיסיים מבפנים, עם תיבול מורגש אבל לא אגרסיבי מדי - בהחלט קציצות מצטיינות. גם הפיתה הייתה מאותו ז'אנר שמנמן וטעים, אבל נראה שמשהו בה מותאם הרבה יותר לניגוב מאשר למילוי שכזה. אולי מדובר בנדיבות הרבה שבה הוכנסו התוספות, או אולי בטחינה המעט נוזלית שהתערבבה עם נוזלי הסלט, אבל כבר אחרי ביס בודד הפיתה קרסה כמעט לחלוטין והיה בלתי אפשרי להמשיך לאכול אותה כמו שהיא (שלא לדבר על לנסות שלא להתלכלך ולטפטף לכל כיוון).
הפיתה השנייה, זו עם האנטרקוט (46 שקלים), הוגשה גם היא עם חומוס, טחינה וסלט ירקות, אך את מקום החצילים תפסו שני סלטי כרוב - לבן וסגול. אם הפיתה הקודמת התפרקה אחרי הביס הראשון, זו נקרעה עוד בשלב ההכנה, והגיעה אלינו כשהיא פצועה ומדממת טחינה מכל כיוון. הצלחנו לנגוס בה ביס אחד לפני שהיא עברה ישירות לצלחת, כשאנחנו קורעים ממנה חתיכות ושולים את פיסות הבשר מהבלאגן שהיא הפכה אליו. פה, בניגוד לקבב, גם הבשר לא ממש הציל את המנה, ורוב החתיכות הכילו חלקים בלתי לעיסים שלא ממש הצלחנו לבלוע. מבאס? ממש.
צלחת הצ'יפס הגדולה (28 שקלים) הייתה הכוכבת האמיתית של הארוחה, אם כי כשמדובר על "גדולה" היינו מצפים למנה קצת יותר נדיבה. למרות שהצ'יפס הגיע עם כמויות מלח מוגזמות למדי, מדובר היה בזן ההולך ונכחד של צ'יפס אמיתי שמוכן מתפוחי אדמה כמו שצריך; שחום, מתקתק ואפילו לא ספוג בהמון שמן, כמו שלא פעמים קורה עם צ'יפס שכזה. אז מה השורה תחתונה? אם במפגש הסטייק רוצים להפוך את הסניף לאלטרנטיבה ראויה לאוכל הרחוב המצטיין שמציעים מקומות שכנים כמו הוויטרינה או המזנון של אייל שני, הם חייבים לשכלל את מלאכת הכנת הפיתות, בצורה כזו שאפשר יהיה לאכול אותן כמו שצריך. בינתיים, מדובר באופציה לחובבי הנוסטלגיה בלבד, כנראה.
מפגש הסטייק - סטריט בר. אבן גבירול 14, תל אביב. 03-9309366. ראשון עד חמישי: 11:00-2:00 | שישי: 11:00-17:00 | שבת: 18:00-2:00. כשר