היא אחת המתמודדות האהובות והמרגשות ביותר של נבחרת מאסטר שף (מוצ"ש אחרי החדשות, קשת 12), בכל שבוע הגישה את הלב שלה על הצלחת מתובל בתערובת תבלינים סודית שהביאה איתה וכמעט כל מנה שלה זכתה לביקורות מהללות מצד השופטים. למרות כל זה מנאל איסמעיל מצאה את עצמה מחוץ לתחרות ביום שני האחרון, כשהיא במרחק נגיעה מהגמר הגדול.
אין ספק שזאת הייתה אחת ההדחות המפתיעות והכואבות של העונה, אבל מנאל מצליחה לראות דווקא את הצד הטוב שבדבר. "היה לי קשה בהדחה", היא מסבירה את הדמעות שראינו באולפן, "חשבתי שאתקדם עוד בתחרות, אבל היו מאות אנשים שניגשו ולא הצליחו לעבור את האודישנים ואני כן הצלחתי והייתי כמעט בכל התוכנית, אז זה כבוד רב בשבילי".
"אני תמיד שואפת לשלמות, רציתי יותר, אבל זה לא תלוי בי - הגוף בוגד בך, ההחלטות כבר לא בידיים שלך וקורים עוד דברים בנוסף. אבל אני שמחה מאוד שהגשמתי חלום ועשיתי את מה שרציתי. היו המון התנגדויות, לא רצו שאבוא לתוכנית והיו המון הערות על זה ולא הקשבתי לאף אחד. עשיתי מה שאני רוצה וזה גם הישג בשבילי, ללכת נגד הזרם, להתעקש ולהגשים חלום, זה לא מובן מאליו. זה היה חלום שהתגשם, אומנם לא כולו אבל חצי ממנו".
את מרגישה שלמה עם הדרך שלך?
"אני שלמה עם מה שעשיתי. זה היה כמו לבחון את עצמי - כמה אני יכולה לעשות, עד לאן אני יכולה להגיע, לסחוט את עצמי כמה שיותר. גיליתי את עצמי מחדש, כמה שאני חזקה, כמה אני יכולה. אני מרגישה שניצחתי, לא ניצחון חומרי - ניצחון מנטלי, נפשי. ניצחתי את הקשיים שלי, את הפחדים, את הפחד מהמוות. הייתי גאווה מאוד גדולה לילדים, למשפחה ולמגזר שלי, ניסיתי להביא כמה שיותר את האוכל הערבי לקדמת הבמה, ניסיתי לייצג מגזר שלם. היה לי קשה אבל אני שמחה וגאה בעצמי ובדרך שעשיתי, לאן שהגעתי בזכות עצמי ולא בחסד".
בדיעבד, היית עושה משהו אחרת?
"הייתי עושה המון דברים אחרת. מטעויות גדלים ולומדים. הביקורת של השופטים לא באה להקטין, היא באה להגדיל. בהתחלה כשאומרים לך משהו ואתה לא אוהב את זה, זה נראה מקטין לפעמים, אבל אתה רק גדל משם. הערה אולי נשמעת הורסת אבל היא הערה בונה".
איזה תגובות את מקבלת?
"ממש טובות וחמות. כולם בוכים, שולחים סרטונים עם דמעות בעיניים, ילדים קטנים, נשים חולות סרטן, כל אלו שתמכו בי עצובים וכועסים מאוד. הם רצו שאמשיך אבל הם מאמינים בי ומאמינים שאמשיך להיות חזקה ולהפגיז גם אחרי התוכנית. פגשתי אנשים מהממים במאסטר שף, חברים לחיים, אנשים שתמכו, עזרו והיו לי לאוזן קשבת לאורך הדרך, קיבלו אותי בכעסים ובשמחה שלי, בהפרעות קשב וריכוז שלי, הרימו לי כל הזמן למרות שזאת הייתה תחרות, הם תמיד עזרו לי. היה לי כבוד גדול להיות מתמודדת בתוכנית".
ומה עם השופטים, למי התחברת במיוחד?
"כל השופטים הם אנשים גדולים מהחיים, לא סתם אנשים. יש להם הרבה ידע, חוכמה ולב רחב אבל הכי התחברתי לאייל שני, הרגשתי שהוא פשוט מלך. הוא דיבר אליי במבט של אהבה וכבוד רב, כשהסתכלתי לו בעיניים הרגשתי אהבה בלב".
"התאהבתי בעצמי, הבנתי שאני מושלמת כמו שאני"
בנוסף ללחץ הגדול, הדרישות הגבוהות והיצירתיות האין סופית שנדרשת מהמתמודדים, יש עוד חלק קטן ומלחיץ לא פחות שלא תמיד חושבים עליו בהתחלה – איך אני נראה בטלוויזיה? יש כאלו שמרגישים שנולדו לעמוד מול המצלמות, אבל לרוב לוקח זמן להתרגל לכך שמדינה שלמה צופה בך בזמן שאתה מנסה לבשל את המנה הכי טובה שיש.
"בהתחלה זה היה מאוד קשה לצפות בעצמי", היא מודה, "אמרתי 'וואי איך אני נראית? למה זה ככה?' אבל לאט לאט התרגלתי ואמרתי שדווקא האותנטיות שלי היא המיוחדת, וזה יפה. התחלתי להתאהב בעצמי וזה לא היה קודם. אני נראית מושלמת כמו שאני וזה טוב לי".
מנאל אומנם נפרדה מהנבחרת, אבל לכולנו די ברור שזה ממש לא הסוף – אלא רק ההתחלה. היא עזבה את תפקידה הקודם כהנדסאית מכשור רפואי וטכנאית אולטרסאונד, ומתרכזת כל כולה בפיתוח הצד הקולינרי שלה ובהבאת המטבח הערבי לקדמת הבמה. לפני כחודש היא פתחה פופ אפ ב"הקובה של דרור" בנמל תל אביב בשם המתבקש - "מנאל בנמל", ומשם השמיים הם הגבול.
"עזבתי מזמן את תחום הרפואה ואני בחיים לא אחזור אליו. אפילו לבדיקות שלי אני לא רוצה ללכת", צוחקת המאסטרית, "היום יש לי פופ אפ בנמל תל-אביב ואני חולמת על מסעדה בישראל או בדובאי. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, זה לגמרי לא הסוף".