ב-2010 לכולנו כבר היה פייסבוק, אייפון 4 בדיוק יצא לשוק וכן, ביבי כבר היה ראש ממשלה. הרבה מהדברים שלוקחים חלק משמעותי בחיים שלנו היום כבר היו שם ב-2010, אז גם שודר הפרק הראשון של הגרסה הישראלית למאסטר שף. תשע שנים חלפו מהרגע הזה ולכאורה, לא מדובר בפרק זמן ארוך מדי. אם עכשיו כולם מתגעגעים לטרנדים משנות התשעים, העשור הראשון של שנות ה-2000 עתיד לקבל את המקום שלו בהיכל התהילה של ההיסטוריה רק עוד כמה שנים, פשוט כי עדיין לא הספקנו להתגעגע. על תחילת העשור השני בכלל אין מה לדבר.
דבר אחד כן השתנה באופן משמעותי מאז, והוא היחס שלנו לאוכל. ב-2010 הושקה אפליקציה ששינתה את האופן שבו אנחנו צורכים אוכל מהקצה אל הקצה – האינסטגרם. זו הייתה אמנם רק תחילת הדרך ורק מספר מצומצם של יודעי דבר החזיקו אז באפליקציה, אבל כבר בימים האלה התחלנו להבין שהאופן שבו האוכל שלנו מצטלם חשוב לא פחות, אם לא יותר, מהטעם שלו. טרנדים פוטוגניים כמו מנות שמבוססות על אבוקדו או גלידות בשלל צבעי הקשת החלו לצבור אז תאוצה בזכות אינסטגרם, בזמן שמאכלים מסורתיים שהביאו הסבים והסבתות שלנו מארצות המוצא שלהם נדחקו לפינה. עד מאסטר שף.
מאסטר שף ניסתה להחזיר למרכז הבמה את הקציצות, הדגים וכל היתר המאכלים שהיו אז רק על השולחן של ימי שישי. מספיק להסתכל על האודישנים בפרק הראשון כדי להבין את זה: כוכבת התכנית המיתולוגית סמדי בומבה עברה את האודישן בהצלחה מרובה בעזרת "מז'וז'ין", קציצות של סרדינים ברוטב אדום וחריף שאפילו גרמו למיכל אנסקי להודות שמדובר ב"אחד הדברים הטעימים ביותר שהיא אכלה בחייה".
ואם כבר מיכל, חייבים לדבר על השופטים, מודל העונה הראשונה. חוץ מההרכב, שנשאר כמעט קבוע, השינויים הפיזיים שחלו בהם בשנים שחלפו מאז הם לא פחות ממדהימים. חיים כהן נטול זקן ומשקפיים נראה משום מה רחום יותר, בזמן שאייל שני עם שיער קצר יותר ואפור פחות יותר נראה הרבה יותר מאיים. זה אגב, לא הפריע לסמדי בומבה לקשור לו מפית על הצוואר במהלך האודישן שלה. קשה לי להעלות על הדעת שמישהו היה מעז לעשות את זה היום.
הליריות של אייל הייתה כמובן קיימת גם אז. כשהוצג לראשונה, הוא סיפר שה"המסעדות שלו מרפאות כאב" ושהוא מחפש אנשים "שיזכירו לו את הרגע שבו אוכל אמר לו שיש לו משהו להגיד בעולם". קשה לקבוע אם התופעה ששמה אייל שני התמתנה או התעצמה עם השנים, אבל מה שבטוח זה שהיא בהחלט הייתה קיימת גם אז.
השופטים אז לא הסתפקו בישיבה באולפן הממוזג אלא יצאו לחפש מתמודדים ברחבי הארץ. בפרק הראשון חיים ואייל לדוגמה נחתו בנתיבות, שם הם ערכו קרב ראש בראש בין שתי מתמודדות, גלית ואוריאנה. לא מספיק שהדו-קרב הזה היה כמעט מרושע, הוא גם נערך באמצע הרחוב מול העוברים והשבים, מעין הוצאה להורג קולינרית אם תרצו. למרבה המזל, שתי המתמודדות ניצלו ועברו לשלב הבא, אבל הסיטואציה הפומבית הזאת היא לא פחות מאכזרית.
עוד מגיבורי הפרק הראשון: אביב, עו"ד שהעיד על עצמו כ"עורך דין מעולה" שהתחרות "תפורה עליו" (ולא עבר את האודישן); קארין, עולה חדשה מצרפת שהקדימה את ונסה וידל אביטן מהעונה הנוכחית בכמעט עשור, וסלומון שוקרון, מנופאי בנמל חיפה שהכין מנה מספר בישול, דבר שללא ספק לא היה עובר בשלום אצל שופטי מאסטר שף מודל 2019.
את המתמודדים, הסיפורים האישיים והביקורת של השופטים עוטפת קריינות דרמטית שהופכת כל ביס לסצנה מורטת עצבים. הקריינות הדרמטית ניסתה כנראה להעניק לתכנית את הרצינות הראויה לה, אבל בדיעבד, לא בטוח שזה היה הכרחי. בשנים שחלפו מאז מאסטר שף מיתגה את עצמה כתכנית האוכל האולטימטיבית: היא התבגרה, התפתחה וכן, גם נעשתה קלילה וכיפית יותר. עם כל הכבוד לקציצות ודגים, אוכל הוא קודם כל כיף.