הרבה דברים התרחשו השבוע בפרק וחצי של מאסטר שף. לי זה הרגיש כאילו היומולדת שלי הוקדם בחודש והנה עשו מסיבת הפתעה, רק שאת מי לא לקחו במזוודה? אותי. זה התחיל בפרק שבו הטיסו את כולם לחו"ל והמשיך בהדחה המבאסת של שי, בחזרה המשמחת של סלמה ובמיכל אנסקי שקפצה מהעוגה. מי אמר מסיבת הפתעה ולא קיבל?
סלמה. כמה כיף שבאת הביתה
עם כל הבולונז'ריס מסביב, מי יכול לזכור שמדובר בדו-קרב?
אנשים נחלקים לשני טיפוסי יומולדת: הטיפוסים המורבידיים, שעבורם זהו יום שחור, עצוב, מתסכל ומלחיץ, עם הרבה חשבון נפש ומה לא. אלה לרוב מחשיבים עצמם כאנשים עמוקים, שנונים, קצת חרדתיים, או סתם סובלים מתסמין "הקיץ של אביה". הטיפוסיים השניים הם אנשי ה"הפי הפי ג'וי ג'וי", שאצלם יומולדת הוא יום חג. מחצות הם דואגים שיתקשרו אליהם, ואז מתחילים להתרגש משלל הודעות על הוול בפייסבוק (אם יש לכם יותר ממאה אתם נחשבים לאדם ממש נחשק ואהוב). למחרת הם מתלבשים חגיגי לעבודה, שם מחכים להם בלונים וברכות על המחשב, הם מביאים עוגה, כל היום עושים להם קולולו, יש להם רשימה מי התקשר ומי שכח אותם, הם יוצאים מוקדם מהעבודה והולכים לספא, אחר כך למסעדה או בר, ויש כאלו שפורשים את החגיגות על פני שבוע ומסיימים במסיבה המונית. לאותם טיפוסים יש גם את החברים האלה, שכנראה יש להם עודף עצום של זמן כי הם גם יכולים לארגן להם מסיבת הפתעה.
אני נעה בין שני הטיפוסים. פעם הייתי יותר מאנשי ה"הפי הפי ג'וי ג'וי", אבל עם השנים התבגרתי וזה התמעט. נותר רק לקוות שלא אסיים עם המורבידיים. ובכל זאת, אם יש מתנה שהיא סופר-שווה ומשמחת בעיניי – זה יומולדת בחו"ל. תמיד אני רומזת לחברים, בני זוג או סתם אנשים שרוצים לפנק אותי שלא יהססו להפתיע אותי במתנת חו"ל. לא פעם ממש פירטתי להם את התהליך: איך יקשרו לי את העיניים ויגידו לי לארוז תיק כי נוסעים לצפון, ואז אפקח את עיניי ואראה שאני בכלל בנתב"ג. מכיוון שזה טרם קרה, בינתיים אסתפק בלקנא במתמודדי מאסטר שף. אין כמו אירופה, שלא לדבר על טיול קולינרי, שזה הכי שווה. פשוט אין על שווקים בחו"ל, מסעדות ובתי קפה קטנים.
בשעה אחת הספקנו לראות ניחוחות וטעמים מגיאורגיה, איטליה, הונגריה וצרפת. בעקבות הפרק התחלתי אפילו לחבב אוכל גרוזיני. רואים שהמתמודדים כל כך נהנו בחו"ל שבכלל שכחו לרגע שמדובר בדו-קרב, וכרגיל זה הקסם של התכנית. אין באנשים האלה רוע וצרות עין, וגם אם זה נאיבי, בעיניי זה מרענן לא פחות מעלי בייבי טריים על סטייק. כן, התכנית הזו מגרה, אבל נשתה עוד כוס מים ונמשיך.
מיה ואתי. זוכרות שמדובר בתחרות? | תמונת AVI:
mako
יצא לכם פעם לצאת עם מישהו שממש מבין באוכל? אני עשיתי את זה פעם בפריז, וכל הטיול סבב בין בולונז'ריס למסעדות צרפתיות אותנטיות. בכלל, מומלץ בחום לעשות פעם אחת טיול קולינרי אמיתי עם פרטנר שמתאים לכך. ומעבודתי במשרד התיירות, בואו נחזור לתכנית: נותרו שמונה מתמודדים, כולם טובים, כולם בשלנים וכולם מקסימים. הגיע השלב בתכנית שלא בא לי שאף אחד יעזוב, ונראה לי שגם הם הרגישו כך. אבל בתחרות כמו בתחרות מישהו חייב לעזוב, הפעם זה היה שי, וזה היה עצוב. שי הוא בהחלט שף בהתהוות, ואני מאמינה לו שעוד נשמע עליו. מקווה שחיים כהן ורושפלד אכן יציעו לו משרה כפי שהצהירו. אבל מהפתעה אחת להפתעה שנייה. מי חזרה? סלמה, המתמודדת הערבייה. בהחלט היה רגע של שמחה, סוג של צדק פואטי אחרי ההדחה המבאסת מול שלי הרמן. אז במסיבה טובה יש תמיד אורחים מפתיעים. אבל מבחינתי ההפתעה האמיתית של השבוע הייתה לא אחרת מאשר מיכל אנסקי.
מיכל אנסקי. עשתה לי את הפרק | תמונת AVI:
mako
מיכל אנסקי איז אין דה האוס!
כל העונה חיכיתי וציפיתי שזה יקרה, ובשלב מסוים כבר איבדתי תקווה. אבל עם כל הכבוד להדחות ולחזרות, מיכל אנסקי איז אין דה האוס אנד איי לייק איט! שמתם לב איך היא הובילה את חבר השופטים כל הפרק? כל ביקורת מדויקת, חדה, מושחזת ובטוחה בעצמה. לא פעם שאלתי את עצמי אם לא קשה לה לשבת לצד שלושה גברים שכל אחד מהם שד משחת. שלושתם תותחים, מקצועניים, בשלנים עם קבלות, ולשבת לידם כשאת לא שפית בעצמך זה לא קל. אבל הנה, הפרק הזה הרגשתי שאחרי כל מה שהיא שמרה בבטן, הפעם היא הלכה עד הסוף עם האינטואיציות ושמרה על דעותיה. אהבתי את זה שהיא לא פחדה להסתיר את העובדה שבעיניה זה פספוס ששי הולך, וכנ"ל לגבי חזרתה של סלמה. אין מה לעשות, כשאדם מחובר לדעותיו ולא מנסה להרשים זה יוצא אותנטי, והאותנטיות כאמור תמיד מנצחת.
זו הייתה מסיבה מושלמת, חבל שלא הוזמנתי. מה שכן, לדעתי קשת יכולה לבטל את הבחירות לכנסת הבאה, כי כנראה שחגיגות השלום יגיעו קודם. תכלס, מי היה מספיק בערב אחד לעשות חילופי שבויים כל כך משמחים – גם סלמה, גם אסי כהן שחזר הביתה. אני בעד לסדר לאילנה דיין מפגש נדיר עם אבו-מאזן ובואו נסגור את הבסטה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן