לפני כמעט שנתיים גילינו שטאבון במרפסת זה חלום בר השגה (יקר רצח, ברמת ה-2,200 שקל, אבל בר השגה). מי שלימד אותנו את זה היה הטאבון של אוני, 12 אינץ', שהתאקלם יפה במרפסתנו הזעירה והוכיח שפוטנציאל הפיצות הביתיות שלנו גבוה בערך פי 200 ממה שחשבנו כשאפינו אותן בתנור.
אבל בחיים כמו בחיים, אליה וקוץ בה: לבד מהמחיר האסטרונומי שלו, נמצאנו למדים שעבודה עם טאבון, אפילו הכי ביתי שיש, מצריכה אינסוף ניסוי וטעייה, ואלה ניסוי וטעייה מלכלכים מאוד, והרבה פעמים מתסכלים. בעיקר התקשינו עם הסיבוב של הפיצה בתוך הטאבון (האש מגיעה רק מכיוון אחד, לכן יש לסובב את הפיצה ב-90 מעלות בכל חצי דקה), למרות שהצטיידנו במרדה כדת וכדין. גם קוטנו של המוצר, שהיה אחת הסיבות להתלהבות שלנו, התגלה כמאתגר. עדיין המשכנו להחזיק בדעה שמדובר בטאבון מצוין, וכשאירחנו אנשים מוכשרים שבאמת טובים בבצק, והעין והיד שלהם מקיימות קשר כמו שאלוהים התכוון, גם יצאו ממנו פיצות מעולות. אבל למדנו להבין שעלינו יכול להיות שהוא טיפה גדול.
ואז קיבלנו לבדיקה את הטאבון של עולם הקולנוע, Peerless PR-G016A בגודל 16 אינץ' (1,299 שקלים).
בכמה מילים: תנו לנו לומר לכם, טאבון של 16 אינץ' למרפסת קטנה זה חתיכת גודל, ואלמלא הידיעה שאנחנו בודקים את המוצר ומחזירים אותו לשולח כנראה לא היינו נותנים לו דריסת רגל בבית. אבל לפירלס החדש יש יתרון שקשה מאוד להתחרות בו: אבן השמוט שבתוכו ניתנת לסיבוב בעזרת ידית חיצונית, כך שהאתגר מספר אחת בהכנת פיצה בטאבון קטן נחסך.
מעשה שהיה כך היה: מהרגע הראשון הייתה לנו הרגשה שהפירלס הוא טאבון למתקשים. ההדלקה והכיבוי שלו הרבה יותר פשוטים, והאבן בפנים עגולה - שתדעו שלשם מכניסים פיצות ולא נגיד טלוויזיה - ומסתובבת בקלילות כשמסובבים את הידית החיצונית. שיטחנו כדור בצק ראשון לפוקצ'ה, בזקנו קצת שמן זית והכנסנו פנימה. לא שלא שרפנו אותה בקטנה (השמן הארור תופס אש), אבל יחסית לניסיון ראשון יצאה פוקצ'ה מעולה. ידית הסיבוב, שהיא מעין קביים במונחי טאבון, התגלתה כהברקה ממש - למרות בעיה עקרונית ומרגיזה שנתקלנו בה: מכיוון שהידית עצמה כבדה, היא מושכת את עצמה למטה ברגע שעוזבים אותה, וכשהיא נופלת למטה היא מסובבת את הפיצה. משמעות הדבר היא שלכל אורך האפייה צריך להחזיק אותה ביד, ולתמרן אותה באיטיות כך שהבצק ייחשף לאש בכמות שווה מכל הכיוונים. לא שיש לנו בעיה להחזיק אותה ביד, אבל כשצריך להוציא את הפיצה מהטאבון מתברר שביד אחת זה קצת קשה. נקודה מרושלת ומרגיזה שחבל שלא חשבו עליה.
בניסיונות הבאים הכנו את הפיצה-פוקצ'ה שבתמונה, שיצאה מצוינת, וכמה פיתות (לראות את הכיס נפתח זה חוויה משגעת). להגיד ששלטנו בפעולות והוצאנו תוצרים מושלמים לא נגיד, כי זה יהיה שקר, אבל התפעול היה קל יחסית, וברור לנו שבעוד 2-3-4 ניסיונות נוכל לשלוט בזה יפה.
רק נזכיר ש: הפירלס עולה הרבה פחות מהאוני, והוא קל לתפעול ממנו, כך שמדובר ביופי של דיל. מצד שני, אם אתם בעניין של לארח אופים אמיתיים, הם עלולים להסתכל עליכם ועל ידית הסיבוב שלכם קצת מלמעלה. לא אכפת לכם? אשריכם.
לסיכום: המעבר מהטאבון "של הגדולים" לזה של פירלס הזכיר לנו קצת את ההרגשה כשיורדים מ-4 יחידות מתמטיקה ל-3: יש איזו תחושת לוזריות, אבל הכל כל כך נגיש ואפשרי פתאום, שההקלה היא עצומה. כרגע אנחנו מתמסרים להקלה הזאת, ומי יודע, אולי יום אחד נפתח קשר עין-יד והכל ייבחן מחדש. להשיג בעולם הקולנוע.