אוכל נחוץ לנו כדי להתקיים, אבל הוא הרבה יותר מדלק: הוא מרכיב חשוב בתרבות האנושית. ככזה, היחס הרגשי שלנו אליו השתנה לאורך השנים - מימי קדם בהם היינו ציידים-לקטים הדואגים להישרדותנו, ועד ימינו אנו בהם אנחנו משתמשים בו עבור תענוג, כבילוי ואף כסמל סטטוס. מבט על ההיסטוריה של האוכל חושף עד כמה היא צמודה להיסטוריה של התשוקה שלנו: התשוקה לכוח, התשוקה לשינוי מול התשוקה לביטחון, וכמובן - התשוקה הבסיסית לאהוב ולהיאהב.
בטוחים, מוגנים ועם בטן מלאה
אם ליחס שלנו לאוכל יש נדבכים, אפשר להסכים על כך שהנדבך הבסיסי ביותר הוא עצם הקיום: הישרדות. את התזונה שלנו כיום, כמו שהסביר ד"ר אורי מאיר-צ‘יזיק עבור האוניברסיטה המשודרת, עיצבו חמישה שלבים - או חמש מהפכות, ששינו ושכללו את המרכיבים של התזונה שלנו ואת הדרך בה אנחנו משיגים מזון.
השלב הראשון, שהתרחש כבר לפני מיליוני שנים, הוא המעבר שלנו מלקטים ללקטים-ציידים: כלומר, השלב בו התחלנו לאכול מזון מן החי. השלב השני הוא המהפכה החקלאית, שהביאה עמה שינויים גדולים: התחלנו לאגור את המזון שלנו, לגדל אותו בעצמנו בשדות ולהתיישב ביישובי קבע. התחלנו גם להכין מאכלים חדשים - כשהמייצג שלהם הוא כמובן הלחם. השלב השלישי הוא מהפכת מוצרי המשנה - בה התחלנו להשתמש בבעלי חיים לא רק בשביל הבשר שלהם, אלא גם לשימושים נוספים: חריש, תעבורה, חלב ומוצריו. השלב הרביעי הגיע עם המהפכה התעשייתית, ובו התזונה שלנו עברה להתבסס על סוכר מעובד במקום על דגנים מלאים. והשלב החמישי, שבו אנו נמצאים כיום, הוא שלטונה של תעשיית המזון - שממנה מקבל למעשה האדם הפשוט את כל מזונו.
הצורך הרגשי הבסיסי שמזון עונה עליו הוא ביטחון: הידיעה שיש לנו את מה שצריך כדי לשרוד. אולם בני האדם הם יצורים חברתיים, וכך תהליך חיפוש המזון, הכנתו וצריכתו יצר קודים שהפכו לחלק מסדר היום החברתי. הישיבה לאכול ביחד יוצרת תחושת אחדות בין הסועדים - ולכן מרגיש לנו אינטימי מדי לשבת לשולחן במסעדה, למשל, עם זר גמור. אבל גם ההכנה שלו מקרבת מאוד, אפילו יותר מהאכילה: לפי האנתרפולוג ריצ'רד רנגהם, גילוי הבישול היה רגע מפתח בהיסטוריה האנושית, שחיזק הן את הקשרים בין בני אדם והן את הקשר שלהם לאוכל.
המהפכה החלקאית, שהתרחשה בסביבות 10,000 שנים לפי הספירה, חוללה שינוי ענק לא רק בהרגלי התזונה שלנו - אלא במבנה החברתי בכלל. המעבר מתזונה המבוססת על צמחים טריים ומזון מן החי לתזונת המבוססת על זרעים כמו חיטה, שעורה, חמצה (חומוס) ועדשה אפשרה לנו לראשונה לאגור מזון במקום לאכול אותו מיד. בכך התחזקה מאוד תחושת הביטחון ההישרדותי שלנו - אבל גם השתנה לחלוטין המרקם החברתי. מחברה שוויונית הפכנו לחברה שאוגרת מזון, ובהמשך גם רכוש ומעמד. התשוקה שלנו לכוח קיבלה דרור - וכך למעשה התאפשרו תופעות כמו גופים שלטוניים, מקצועות חופשיים ומעמדות חברתיים.
הדרך ללב עוברת בבטן
אבל לאוכל תמיד הייתה משמעות לא רק במובן החברתי הגדול אלא גם במובן האישי של כל בן אדם. אומרים שהדרך ללב עוברת בבטן, ואת הקשר הזה ניתן לראות כבר בתרבויות עתיקות. ביוון העתיקה, למשל, הסימפוזיונים היו מפגשים שבהם חברים ומאהבים חלקו אוכל ויין וניהלו דיונים אינטלקטואליים. בסין העתיקה מושג היין-יאנג, הרעיון של איזון שיוצר הרמוניה, הושלך לא רק על יחסים רגשיים אלא גם על הקולינריה - טעמים ומרקמים. מדובר למעשה בייצוג של אמונה שארוחה נכונה ומאוזנת יכולה לעורר תחושות של שמחה ושל אהבה.
בתקופת הרנסנס הושם דגש חברתי על עושר, עונג ושפע, והקשר הרעיוני בין אוכל לבין חושניות הורחב והתמצק. משתים ענקיים של בני אצולה הפכו לסמל של עושר ושל כוח חברתי, ויצירות מן התקופה כבר השתמשו במזון ובמשקה כדי להביע תהליכים רגשיים של אהבה ותשוקה.
למעשה, הבסיס היה שם עוד קודם. יין, למשל, מהווה חלק מהותי לא רק מהיהדות אלא משלל תרבויות קדומות. הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר שמעידים על ייצור יין נמצאו בגיאורגיה ומתוארכים ללפני 8,000 שנה. את הצד הרגשי של היין מכיר כל מי ששתה יין מימיו: שכרות גורמת לשחרור של הורמון האוקסיטוצין, שהוא גם הורמון האושר והאהבה. הקשר הסמלי בין יין לאהבה היה חזק עוד בימי רומא העתיקה, אז יין היה מתנה מקובלת בין אוהבים - היין סימל אהבה ונחשב למשקה שמקרב בין בני הזוג.
צבעו האדום העשיר של היין התקשר למיניות ולפיתוי, והוא משותף לסמל אחר של אותם הרעיונות: התפוח. התנ״ך לא מציין מהו בדיוק פרי עץ הדעת, אבל לאורך ההיסטוריה המערבית הייצוג המקובל שלו הוא תפוח אדום מבריק ויפהפה. אכילתו של פרי עץ הדעת גרמה לאדם ולחווה להתבייש בעירומם, כלומר לגלות את מיניותם. לא חסרות דוגמאות נוספות של הקשר בין התפוח לבין מיניות: במיתולוגיה הנורדית הוא נקשר לנעורים ופריון; ב״גן העדן האבוד״ של ג׳ון מילטון הוא הסמל של האסור; ואפילו במעשיות כמו שלגייה נעשה בו שימוש לצרכים של פיתוי.
כולנו פודיז
גם בימינו יש לאוכל משמעות רגשית עבור כל אחד מאתנו. נוסטלגיה, למשל: הריח והטעם של מאכלי ילדות מכניס אותנו למצב רוח סנטימנטלי ומזכיר לנו את הילד הפנימי שבנו. זה לא חייב להיות הבישולים המתוחכמים של סבתא: זה גם יכול להיות משהו פשוט כמו צ׳יפס או טוסט עם קטשופ שיזרוק אותנו אל מנהרת הזמן.
קטשופ הוא גם דוגמה טובה לדרך בה מאכלים מסוימים השתנו לאורך השנים, ולמרות זאת שמרו על אותו שם. לא ברור מתי הקטשופ הראשון נוצר, אבל אחת הגרסאות מדברת כבר על המאה השישית לספירה. במאה ה-17 נוצר בסין תבשיל מעורבב שהכיל דג כבוש עם שלל תבלינים, שלרוטב שלו קראו ״קיסאפ״ - בסינית, ״רוטב חצילים״. מלחים בריטיים שהפליגו במאה ה-18 למלזיה הביאו עמם הביתה את רוטב הדגים הזה, והודיעו בבריטניה שקוראים לו ״קטשאפ״ - או בעברית, קטשופ. לאורך השנים לא מעט מתבלים זכו לכינוי הזה, והיו בהם מרכיבים שונים ומשונים: דגים, חצילים, שעועית, תות שדה, אגוזים, פטריות, בירה ואפרסקים. רק בארצות הברית של המאה ה-19 נוסף לו רסק עגבניות, תוספת שהפכה ללהיט וברבות הימים החליפה את מקומם של הדגים עצמם. קטשופ היינץ הומצא בשנת 1869, והפך לנמכר ביותר בעולם - לא רק המתבל הבסיסי והשימושי ביותר שאפשר לחשוב עליו, אלא ממש חלק מתרבות הצריכה.
סיפורו של הקטשופ מדגים גם את תהליך הגלובליזציה, במסגרתו מאכלים חצו יבשות, השתנו והשתדרגו, ומצאו את מקומם בתרבויות שונות. מפני שהגלובליזציה התאפשרה בזכות הקדמה הטכנולוגית, מאכלים ממקומות שונים בעולם הפכו לסמל של שפע, תחכום וקדמה. כך בישראל הקטנה אנחנו אוכלים אמנם חומוס, אבל גם סושי וראמן, המבורגר וצ׳יפס, פאד תאי, קרואסונים ומקרונים.
המעמד של אוכל כסמל סטטוס רק התחזק עם עליית הרשתות החברתיות. שיתוף חוויות האוכל שלנו ברשת משקף את הצורך שלנו בקשר ובקהילה, אבל גם בוולידציה חיצונית ובהדגשת מעמד. אנחנו רוצים להראות לעולם שאנחנו יודעים להכין את המנות היפות והמושקעות ביותר, ושאנחנו מגיעים ראשונים לכל טרנד קולינרי שצץ: בין אם זה ממתק או גלידה שכובשים את טיקטוק, מסעדה חדשה שנפתחה או קינוח מושחת. היום יש שם לא רק למי שמכינים את האוכל, כמו שפים וקוניטורים, אלא גם למי שחווים ממנו עונג ושסקרנים לגלות דברים חדשים: פודיז. הפודיז הם מעריצים של אוכל - אבל כשחושבים על זה ככה, הפודיז הם למעשה כולנו.
וכשיום האהבה בפתח, אי אפשר לסיים בלי לדבר גם על הקשר שלו לרומנטיקה. כשחושבים על דייט אוהבים, התמונה הראשונה שעולה לראש היא של ארוחה רומנטית: שולחן ערוך, יין משובח, אוכל חם, נרות. התמונה הזו מייצגת הרבה מהיחס שלנו כבני אדם לאוכל: סיפוק משותף של הצרכים הקיומיים שלנו, קרבה ואינטימיות, וחום רגשי ופיזי. כי כשטוב בבטן, טוב בלב.