בכל שנה, אחרי עונת החגים ולקראת החורף, אנחנו עדים למתקפה תקשורתית עיקשת על האוכל שלנו. זה יכול להיות קוליפורמים בחומוס (היי רפי), אוכל עתיק יומין שעדיין נמצא על המדפים, או חתלתולים צמריריים שהתנחלו לצד מחסני מזון של חברה כזו או אחרת.
במשך כחודש אחרי כל חשיפה כזאת, היסטריית הליסטריה בעיצומה, מאיימת להשבית את שוק המזון. הציבור מחרים, המסעדות מתנצלות – ומה בסוף? כלום. בסוף אנחנו נרגעים. שבים כצאן לטבח להתגלגל על עמוד השווארמה ולטרוף את סעודת החומוס-פול ביצה וחיידקים צואתיים שמציעים לנו בנדיבות בפינת הרחוב. מנה עם בשר ב-21 שקל.
רבות דובר על הנזקים שהמזון המודרני מחולל לאדם – מהשמנת יתר ועודף כולסטרול, דרך היחלשות של המערכת החיסונית ועד גידול ברמת תחלואת הסרטן. ומה עם הצד החיובי של הסתיידות העורקים התזונתית שלנו? על זה – אף מילה.
מה שלא הורג
למרות החשיבות הרבה שאנחנו נוטים לייחס לעצמנו בעולם, יש צורת חיים מתקדמת מאיתנו בהרבה, לפחות מבחינה אבולוציונית. הג'וק, כן הג'וק, לוקח אותנו כמעט בכל מדד דרוויניסטי. מלבד הקלישאה המוכרת שהמקקים יהיו החיות היחידות על פני הארץ לאחר תרחיש של פצצת אטום, הם – רק לשם הדוגמה – מסוגלים לחיות במשך ימים ללא ראש, שלא לדבר על העמידות שלהם מול חומרים כימיים.
לחוזקה האבולוציונית הזאת לא הגיעו המקקים על ידי לקיחת תרופות, תוספי מזון ופיקוח יאות של גופי ממשל על ארוחת הצהריים שלהם – אלא על ידי נבירה רבת שנים בפסולת מזון והסתפקות במועט. בדיוק לכן, אם אנחנו רוצים להשתפר, לחסן את עצמנו ולשאוף לחיים בריאים יותר, אל לנו להתמרמר ולחקור את הבעיות התברואיות במזון שאנחנו אוכלים, אלא לאמץ את הקוליפורמים חזק אל חיקנו, לחבק את חיידקי הליסטריה ולהתעלם מהמילה "צואתי" כשהיא באה בהקשר של מזון. אנחנו צריכים להיות חזקים, ולאכול את המנה מלאת הירקות המרוססים שהגישו לנו, מההתחלה ועד הביס האחרון.
בדרוויניזם כמו בדרוויניזם – זה לא הולך להיות קל. חלק מאיתנו לא ישרדו את המעבר לשלב הבא. הגוף שלהם ידרוש ויטמינים, פרוטאינים ומזון נקי. העורקים שלהם יסתיידו, הלב יקרוס והסרטן יתפשט. אני יודעת, בסך הכל גם קרובים שלי נפלו בקרב הזה. אבל מי שיעמוד בזה יעביר את הגן הזה לילדיו, ולילדי ילדיו, וכן הלאה בשרשרת הדורות. עד שנצא חזקים יותר, עמידים יותר. ממש כמו מקקים.