השנה היא 1956 וישראל מתקשה לעמוד במכסת העולים הגודשת אותה. תקופת הצנע לא פוסחת על איש – רומנים, עיראקים, מרוקאים, תימנים – כולם חיים על קצבה יומית שקבעה הממשלה, בלי להתחשב בצורך האנושי הבסיסי לכוסית משקה בסוף היום. אלכוהול כמעט ולא מיובא ארצה, והמשקאות הבודדים שחוצים את המכס מאוד לא ידידותיים לכיס. בלית ברירה שותים מה שיש. כך הופך אלוף הארק, עראק כחול-לבן שמיוצר במפעלה הצנוע של משפחת גולד בחיפה, לחברו הטוב ביותר של העולה קשה היום.
שנים אחר כך, כשהוויסקי האירי נמכר בכל פיצוצייה, ממשיכים קשישים עיראקים לשמור אמונים למותג האלמותי. עד היום אפשר לראות אותם משחקים שש-בש בנמל יפו, כשעל שולחנם מונח הבקבוק עם האיור של האיילות.
ובינתיים, בישראל 2009: לסטודנטים קצת נמאס מוודקה רד-בול ומחשבונות הבר המנופחים על הוויסקי. הם מחפשים תחליף זול ומגלים מחדש את העראק. אם אתה עדיין חושב שזה משקה של זקנים, בוא תקרא למה כדאי לך להפוך אותו לצ'ייסר החביב עליך, רגע לפני ששוב ידחפו לך בושמילס.
קדימה, תשכנעו אותי
הראשונים שייצרו אותו היו המצרים, שגידלו בגינה כוכבי אניס תמימים, הוסיפו אותם למשקה ענבים מזוקק ועשו ממנו פושע בטעם ליקריץ. איך הם עשו את זה? פחות או יותר ככה: לוקחים ענבים או תמרים ומשרים אותם בחבית למשך חודש. כשהתערבות מתחילה לתסוס ולהפוך אלכוהולית זה סימן שהגיע הזמן לזקק.
התקן הלבנוני קובע שעראק זחלאווי שמכבד את עצמו צריך לעבור שלושה זיקוקים כדי שרמת האלכוהול תגיע לחמישים אחוז לפחות. אגב, זה המקום לספר לך שהשמועה נכונה, פירוש המילה "עראק" הוא באמת זיעה. אם תשאל אותנו, זה בגלל ששתיין העראק הקלאסי בדרך כלל לא שמע על דיאודורנט, אבל ההסבר הרשמי הוא שאלו טיפות האלכוהול המתעבות בצינורות הזיקוק ומטפטפות על זרעי האניס – או העובדה שכוכבי האניס "מזיעים" את השמנים שלהם לתוך האלכוהול.
זמן קצר אחרי שהמצרים מגלים את סוד רקיחת העראק עוברת השמועה בין מדינות אגן הים התיכון ועד מהרה המשקה ממצב את עצמו ככוכב החאפלות של העולם הערבי. כל זה עומד בסתירה לחוקי האיסלם, שאוסרים על שתיית אלכוהול. מכיוון שבאלג'יר, מרוקו וטוניסיה חיות לא מעט קהילות יהודיות באותן שנים (שנות ה-20 של המאה הקודמת), הן מאמצות בחום את העראק ומייצרות אותו במתחרת, ולעיתים אף מוכרות אותו בשושו לשכנים המוסלמים.
מאיפה מתחילים?
כיום קיימים שלושה מוקדים עיקריים בעולם לייצור עראק: לבנון, ירדן וישראל. למרות שכולן משווקות עראק איכותי, לכל מדינה יש חותמת טעם ואיכות משלה שכדאי לך להכיר.
הלבנונים מתמחים בעראק זחלאווי, שמבוסס על ענבים הנקטפים בעיר זחלא, קצת מזרחה לבירות, זן ענבים שהוא הסבא-רבא של השרדונה. האניס מגיע ממרגלות ההרים המושלגים של סוריה והזיקוק נעשה במזקקות מסורתיות. על פי רוב תעמוד מידת האלכוהול של עראק הזחלוואי על 53%, וטעמו יהיה חזק ויבש, כלומר, נטול כל תוספת סוכר. הזחלוואי נחשב לאיכותי שבממלכת העראק, וניתן להשיג אותו בחנויות אלכוהול מתמחות ובחלק גדול מהברים בישראל. בקבוק של זחלאווי איכותי עולה 45-60 שקל (והם לא פחות מוצלחים ממותגי עראק זחלאווי שמחירם מגיע ל-150 שקל).
בצד הירדני שותים חדד, עראק מצוין שיורד חלק בגרון ודופק הופעה בשנים האחרונות כמעט בכל בר בארץ (מחיר לבקבוק עומד על כ-30 שקל). הטעם מתובל יותר מהזחלוואי, ובמקרים מסוימים – כשאתה לא מספיק שיכור – ניתן למצוא בו רמז לתמצית מי ורדים. עוד שני מותגים ירדנים משובחים שתמצא בפאב הקרוב למקום מגוריך: אל כארמה וגולדן איגל, שמחירם דומה לזה של החדד.
בישראל מתרחש בשנים האחרונות רנסנס עראק היסטרי, שמוליד מדי כמה זמן מותג חדש ומעניין. זוכר את הביקורת המפרגנת על עארק אלנמרוד שהתפרסמה כאן לא מזמן? זאת דוגמה מצוינת למגמה הזאת. לצד הצד"לניקים השאפתנים שפיתחו את האלנמרוד, קיימים גם צד"לניקים אחרים שיודעים לעשות עראק לא רע, ועוד בטעמים (בעלי המותג עראק ירושלמי, 40 שקל לבקבוק), וגם כאלה שהם לא צד"לניקים אבל מבינים בענייני אניס (מוזה, מין עראק בגרסת בריזר של יקב הגליל, 7.50 שקל לבקבוק קטן).
כמובן שאי אפשר לדבר על עראק ישראלי בלי להזכיר את התותחים הכבדים: עלית הארק – המותג הנצחי של יוסף גולד ובניו מטירת הכרמל, עם 40% אלכוהול, כזה שתמיד אפשר למצוא בארון של סבא או בבתי קפה עיראקים בימי שישי. היום קוראים לו עראק איילות (בזכות האיור המפורסם של האיילות הירקרקות שמרקדות לשוכרה על האריזה), ודואגים להחזיר את כבודו האבוד דרך פייסבוק.
יוסף גולד ובניו אחראים גם על המותג אלוף הארק, זה עם האיילות האדומות על המדבקה. כמות האלכוהול שבו גבוהה ב-10% מזאת של עלית, והוא מזוקק שלוש פעמים. המותג הכי פחות מוכר מבין משקאות העראק של משפחת גולד הוא אמיר הארק, אבל למקרה שתחפוץ באופציית ביניים בין 40 ל-50 אחוזי אלכוהול, זה כנראה העראק בשבילך. בעניין המחיר, כולם נעים סביב הטווח הצנוע של 25 שקלים. פחות מכרטיס קולנוע. והרבה יותר סרטים.
איך שותים את זה?
מי שאוהב את טעמו של הליקריץ (או הצליח להסתגל אליו בעקבות לחץ חברתי) ייהנה מהעראק כמו שהוא, נקי וצלול בכוסית קטנה, או כמו ששותים ליקר – בכוס אולדפשן.
אופציה נוספת ומומלצת על ידי הברמנים היא ללגום את העראק כאפריטיף, בכוס גבוהה עם 3-5 קוביות קרח. שים לב שבמגע עם קוביות הקרח, הופך העראק ממשקה נטול צבע לתמיסה בגוון לבן עכור, כאילו שפכת לתוכו חלב. התופעה הזאת מתרחשת משום שהשמן המופק מזרעי האניס – מרכיב ערקי בעראק – מסיס באלכוהול אך אינו מסיס במים. ברגע שקוביית הקרח מתמוססת בכוס העראק, החומרים המסיסים בשמן מתעבים לטיפות ומתנתקים מהמים. ברגע שהטיפות נפרדות מהתמיסה, הן לא מאפשרות לאור לעבור דרכן וזאת הסיבה שהמשקה נראה לנו לבן. התהליך הזה מתרחש כמעט בכל משקאות האניס: פרנו, אבסינת, אוזו.
איך מתרגלים ומה משלבים?
חיבה לאניס היא תכונה נרכשת. כמו שלוקח זמן להתרגל לטעם המר של הגינס, או לחריפות של וויסקי טוב. בתור התחלה, כדי שלא ינדו אותך מחינגות הקבב והטחינה של שישי בצהריים, אנחנו ממליצים לחבור לאחת מ- 26 קבוצות הפייסבוק שסוגרות לעארק כאילו היה יוסי בובוליל בבקבוק (הנה כמה דוגמאות). אולי עם הפוזה יבוא גם החשק. אם עדיין קשה לך להחליק את העראק בגרון, תוכל לעדן מעט את טעמו השתלטני של האניס באמצעות כמה ערבובים מוצלחים:
* ככלל, כל שידוך בין עראק לפירות הדר חמוצים עובד יופי: תוספת אשכוליות, אשכוליות אדומות, לימון, ליים ואפילו מיץ מנדרינות. לשדרוג – רפד את הקוקטייל בשכבה נדיבה של עלי נענע.
* אפרופו שידוכים בין עראק לנענע, קבל מתכון לעראק מוחיטו: מוזגים לתוך כוס היי-בול שליש עראק, ותערובת כתושה היטב של קרח, חופן עלי נענע, חתיכות לימון, מיץ ליים ומי סוכר. בוחשים בעזרת סטירר (אפשר גם סתם כפית) ומתענגים על הקוקטייל.
* כמה מילים בעניין צ'ייסרים: תראה, זה לא שיש לנו משהו נגד בושמילס, הרי גם לדברים רעים מתרגלים. אך למקרה שאתה מוכן לפתוח את הראש (לעבור לג'יימסון זה לא נחשב), נמליץ לך לנסות פעם איזו כוסית עראק נחמדת לצד הגולדסטאר שלך. השכרות תהיה הרבה פחות כבדה, גם לך וגם לכיס שלך.
* משהו לנשנש ליד: עראק מומלץ ללגום כשבצלחת נחים פלחי אבטיח נדיבים עם בולגרית; אצבעות קבב או המבורגר; תירס חם ממולח; תאנים בשלות עם גבינת רוקפור; וכמובן, לצד ארוחת דגים משובחת בנמל.