מילקי עם קרעי גבינה צהובה
כשאני אוכלת מתוק, אני ממש חייבת למתן את זה עם משהו קצת מלוח – כך נוצרה המנה האהובה שלי לשעות הפנאי, מילקי עם חתיכות גבינה צהובה. המתכון: פותחים מילקי (לא מערבבים!), חותכים פרוסת גבינה צהובה לחתיכות קטנטנות ומכניסים לתוך המילקי בזהירות, תוך פגיעה מינימלית בקצפת. בתיאבון. (יעל קישיק)
שקדי מרק בחלב
רגע, אל תברחו! אני מבטיח שזה לא נורא כמו שזה נשמע. אנחנו הרי מתים על דברים פריכים כמו קורנפלקס בחלב, ואפילו למדנו ליהנות מהשילוב הכיפי של מתוק ומלוח, אז למה לא לשלב את שתי האהבות האלה? החלב קצת מתוק, השקדים קצת מלוחים, והנה, פתאום זה הגיוני. בגלל ששקדי המרק כאלה קטנים, אפילו לא חייבים לאכול את זה בקערה - אפשר להוסיף אותם פשוט לכוס חלב וללגום. כן, אני יודע שזה עדיין נשמע נורא. אני אפילו לא יודע מאיפה לעזאזל למדתי את זה או מתי התחלתי עם זה. אבל זה דוחה וטעים וכיף ואני לא מתכוון להתנצל על זה. (גיל גוטקין)
תפוחי אדמה לא מבושלים
מאכלים הם לא בני אדם, נכון? אז למה אתם מתייחסים אליהם כמו לבני אדם – מארגנים להם סאונה בתנור, עושים להם אמבטיה בסיר ונותנים להם להשתזף במחבת? סתם בזבוז של זמן, חשמל (או גז), מים או שמן והמון טעם טבעי שהולך לאיבוד. אני אוכל דברים רגע לפני שהחום הגבוה נותן להם טעם של גחלים בציפוי נייר אלומיניום ורוטב כיבוי צופי. תנו לי תפוח אדמה לא מבושל – ואני אנגוס בו כמו שאתם נוגסים בתפוח, תשאירו לי בלילת עוגה לא אפויה – ואלקק אותה כמו שילד בן 4 מלקק ארטיק על חוף הים. אז תגידו: אבל אתה לא בן 4. נכון מאוד, מה שאומר שאמא לא שם כדי להפריע. (יאיר מור)
פסטרמה עם ריבה (עדיפות לריבת משמש)
בתור נכדה של מנהלת מטבח ובת של מורה לבישול, אני סוחבת עמי מטען קולינרי כבד משקל. יש שיאמרו שדווקא בשל הייחוס הנ"ל פיתחתי לא מעט סטיות קולינריות, ביניהן האהבה הגדולה לפסטרמה עם ריבה, עדיף עם ריבת משמש, אבל גם ריבת תות יכולה לעבוד פה, רק לא ענבים. בדיוק כמו שגבינה בולגרית מדגישה את טעמו המתוק של האבטיח, כך באנלוגיה הפוכה גם הפסטרמה זקוקה לממתיק שיקפיץ את טעמה המלוח והעסיסי. השילוב למעשה יושב על אותו העיקרון שעומד מאחורי להיט הקניונים הפופולרי מהאייטיז עוף חמוץ-מתוק. ולא, פסטרמה עם דבש לא עונה על ההגדרה. אם החלטתם לנסות את המעדן, מומלץ להימנע מהריבות המתועשות עתירות הפקטין התעשייתי ועודף הסוכר, ולדבוק במרקחות הביתיות שנוטות חסד לטעמו ולצורתו המקורית של פרי. מדוע, אתם שואלים? מכיוון שהריבה צריכה להיות מתוקה במידה מאוזנת עם טוויסט חמצמץ מעט, כי הרי מדובר בסנדוויץ' ולא בקינוח. (שירה בורוכוב)
בצל במיקרו
מיקרוגל הוא לא רק כלי לחימום מחדש של קופסאות מאמא, הוא החיים עצמם. הבנתי את זה במהלך שנת השירות, כשלא היו ברשותי מצרכים או אמצעים להשביע את בטני המקרקרת. אם היה מתחשק לי לאכול מנה שהיא מעבר לחטיף, ולו היו לי כוחות (או זמן) להתחיל להעמיד סירים ולבשל, הייתי פונה אל חברי המקרין ומחממת בתוכו בצל שלם – זה חם, מנחם ולא דורש ממני כלום. המתכון פשוט: צריך רק לקלף את הקליפה, לקטום את הקצוות ולהכניס למיקרוגל ל-5 עד 8 דקות, תלוי בעוצמת המכשיר. אם תקפידו לשמור על הבצל בשלמותו, תקבלו מבחוץ מעטפת קריספית עם מרקם סמי-מטוגן ובפנים שכבות של בצל רך ונימוח. לאחר הבישול (או שבעצם אידוי?) כדאי להמליח ולתבל לפי הטעם, ולאנינים אמליץ להוסיף שמנת חמוצה, רוטב צ'ילי או כל מטבל אחר. (שירה בורוכוב)
אבוקדו עם דבש וגבינה צהובה
סליחה באמת, אבל גבינה ודבש זה שילוב אהוב ומתבקש, ואבוקדו רק משפר אותו. וברצינות, אין לי הרבה מה לומר להגנתי מלבד שגדלתי בקיבוץ, ובקיבוץ מקובל להשתמש בכל חלקי הלווייתן המטאפורי. או במילים אחרות: הכינו סנדוויצ'ים מכל, אבל כל, מה שהיה. וכיוון שלקיבוץ שגדלתי בו היו מטעי אבוקדו מפוארים, אבוקדו היה רכיב קבוע בכריכי ילדותי, וכשרצו להוסיף להם חלבון (או "להשקיע", כפי ששיווקו לי את זה אז), הוסיפו גבינה צהובה. כשרצו להפוך את כל הדבר הזה לקינוח – הוסיפו דבש. ואני יודע, זה נשמע מחריד, אבל תאמינו לי שמדובר בשילוב לגמרי בלתי מזיק. הקרמיות של האבוקדו, המליחות של הגבינה הצהובה והמתיקות הדביקה של הדבש התאחדו לתרכובת מרתקת, שנראתה לי, כילד, הכי טבעית בעולם. עובד גם על מבוגרים, מניסיון. (עדן יואל)
חייבת לנסות כל מנה חדשה של ארומה
אני אטעם כל מנה חדשה שיוצאת בארומה. אולי זאת לא ממש סטייה קולינרית, אבל זה לכוון די נמוך בחיים ואני בסדר עם זה. אני עוקבת אחר התפריטים המתעדכנים ונשארת עם אצבע על הדופק. שיתפתי פעולה עם תקופת המרקים, התנסיתי באוונגרד השקשוקות ולא בחלתי גם בחביתות החומוס. לעתים התוצרים מאכזבים (סלט העדשים והסלק נורא) והם אף פעם לא סתם "טעימים", אבל אני מעריכה את הבינוניות העקבית שכל תאגיד מזון צריך לשאוף אליה. אם הם מחפשים סלוגן חדש אני ממליצה על "זה בסך הכל אוכל, בואו לא נעשה סיפור", שיוטבע על כל מכלי ה"בוקר בקטנה" וכוסות הדיאט אייס. מחכה לליין הסושי, חמודים. (נטע חוטר)
מעדן סויה מחומם במיקרוגל עם תוספות
אני לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל, אבל מתישהו שמעתי מחברה שהמליצו לה לחמם את מעדן החלב שלה לקבלת משקה שוקו סמיך כפי שהיה מקובל להזמין בבתי הקפה בשלהי שנות התשעים. אני אומנם טבעונית, אבל גם לי מגיע ליהנות משדרוגים ופינוקים, וכך הייתי מעבירה את תכולת מעדני הסויה שלי לכוס ומחממת במיקרוגל בערך דקה. את הקרום שנוצר הייתי מבתקת בהנאה ומוסיפה למעדן שלל טופינגז: הל טחון, קינמון ודגני בוקר. (נסיה רום)
ג'חנון עם מייפל
אוקיי, הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת עליי לפני שאתם שופטים אותי זה שגדלתי בבית רוסי מאוד לא טיפוסי – שמיר זה ממני והלאה, אין לי מושג מה הטעם של מרק בורשט ואני גם לא יודע לנגן בפסנתר (אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת). החטא המזרח אירופאי היחיד של ההורים שלי היה הנטייה שלהם להמתיק כל מאכל בסוגים שונים של ריבות ורטבים. כך קרה שאת הג'חנון הראשון שלי ניסיתי עם סירופ מייפל, כי ככה אנחנו הרוסים אוכלים את הבצקים שלנו. אין לי דרך לתאר לכם כמה זה טעים, ועם כל הכבוד למקור, אני אבחר במעדן המתוק-מוגזם הזה בכל יום על רסק עגבניות וביצה קשה. צורת הגשה מומלצת? הג'חנון הקנוי הקפוא והמייפל הזול (למרות שאם בא לכם ממש להתפנק, אז תשקיעו בזה שמגיע בבקבוקי זכוכית). תודו לי אחר כך. (רן כץ)
קולה עם קש ליקריץ
הקולינריה האמריקאית מתוחכמת כמו מסיבת יום הולדת בפטועון שאיש לא בא אליה, ואז חתן השמחה זולל את הכל בעצמו. וכאילו אין מספיק טעמים של קולה – צ'רי, וניל, אפרסק, לימון ועוד שלל פירות – יש פטנט נוסף שלמדתי מהצד האמריקאי של המשפחה שלי, שאיכשהו דבק בי. טוב, לא איכשהו, יש בו סוכר. העילוי הזה הוא טוויזלר (שמכונה גם "ליקריץ אדום") בתוך קולה. לפני שאתם בורחים בבהלה לצחצח שיניים, אני אסביר. אני לא אדם מטופש. לא סתם חותכים את הטוויזלרים ומפוררים לתוך כוס המשקה, או סתם זורקים אותם פנימה. נושכים את הטוויזלר משני הצדדים, תוקעים בפחית – והרי לכם קשית שמוסיפה טעם בעודכם שואבים את המשקה. מצד אחד זה נראה מוזר, מצד שני, זה לא הרבה יותר סוטה מאשר לשאוב קפה באמצעות טים-טם. מצד שלישי, הקולה והפה שלכם מפוררים טוויזלרים די מהר, כך שצריך לקחת 3-4 כאלה לכל פחית. (אהוד קינן)
תפוחים קמחיים
אני כמעט בטוחה שעד גיל 10 לא ידעתי שקיימים בעולם תפוחים שאינם צהובים. יכול להיות שההורים רצו לחשל אותנו או ללמד אותנו שהחיים אינם מושלמים, אבל לי קרה בדיוק ההיפך; התאהבתי בתפוחים צהובים - אלה שההייטרים שביניכם מכנים "קמחיים" - ואני לא מכחישה שיש דברים בגו, אבל גם בגיל 28 מסרבת להכיר בכל תפוח אחר. עם השנים הפכתי חסינה למבטים השופטים בדממה של הקופאיות בסופר, לקולגות שהטיחו בי שאני סוטה ולחברים שטענו שיש לו מרקם של מר גמיש, והתמסרתי לאהבה היוקדת שלי לפרי המתוק והמנומש הזה. פינק ליידי, תאכלי אבק. (נטע רייצס)