ענת (שם בדוי) היא עובדת סוציאלית בצוות חוק הנוער. זה תפקיד שהגדרתו הרשמית היא הגנה על קטינים, ומשמעותו המעשית היא ספיגת השמצות. כל עובדי הרווחה הם מטרה להתקפות – סקר שפרסם בשנה שעברה איגוד העובדים הסוציאליים הראה כי 30% מהם ספגו אלימות פיזית ממטופלים ו-90% חוו אלימות מילולית – אבל עו"סים לחוק הנוער חוטפים קשה מאחרים. אומרים שהם רעים, שהם חוטפים ילדים מבתיהם, שהם מתאכזרים למשפחות קשות יום. אבל האמת, אומרת ענת כשמאחוריה ארבע שנים של ותק וקללות, היא שהם פשוט מוצאים את עצמם בקו הראשון מול האוכלוסיות הכי קשות בישראל. "ילדים למשפחות בסיכון גבוה מאוד, מצבים שבהם ההורים לא מסכימים לטיפול או שיש חשד שהם הפוגעים – פה אנחנו נכנסים לסיפור".
אבל לא עכשיו. מאז ה-6 ביולי שובתים כל המועסקים בשירותים החברתיים בישראל, מתחום חקירות הילדים ועד לוועדות להפסקת היריון, מהרשות לשיקום האסיר ועד לביטוח הלאומי. "בכנות, אני פוחדת מאז שפרצה השביתה", אומרת ענת. "מה עם הילדים? מי משגיח עליהם, מי רואה אותם? מי עוצר את הכאוס שהם חווים בבית? יכול להיות שבעוד יומיים נשמע על ילד שנהרג. אני מכירה ילדים שמדליקים מדורות בבית, עד כדי כך ההורים לא מתפקדים. במשפחה אחת שאני מטפלת בה יש ילדים בני שנתיים עד תשע שכולם מוזנחים, לא מסופרים, מלוכלכים, מסתובבים ברחובות. לא מזמן הגעתי למרכז קניות וראיתי אותם מקבצים נדבות. כל הסופ"ש שאחרי זה לא יכולתי לנשום. יש כאלה באלפים.
"היה לי מקרה של טינאייג'ר שנכנס למצב פסיכוטי חמור ונזקק אשפוז. אמא שלו לא מתפקדת, אבא שלו לא בתמונה, בסופו של דבר בית משפט אישר לשים אותו במסגרת אחרי האשפוז. יום שלם הסתובבתי ברכב שלי, על חשבוני, עם ילד שצריך כדורים ותרופות ויחס ואוכל ושירותים, ואנחנו עוברים ממסגרת למסגרת ושום מקום לא מקבל אותו. אף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות, אבל אם אני לא מוצאת לו מסגרת, זו אשמתי. זה גם מסוכן, כי במצבו מספיק שהוא מתעצבן כדי שהוא יפגע בי".
זה קרה?
"איתו לא, כי הוא היה מתוק, אבל היו מקרים שחוויתי אלימות. בבוקר אני בודקת שאין לי מטען מתחת לרכב. שונאים אותנו, מאיימים לי על הילד והמשפחה. זה קללות על בסיס יומי. אני שק חבטות של המטופלים כי גם המדינה מתייחסת אלי ככה".
מותר לשאול כמה את מרוויחה?
"שכר של עו"ס בתפקיד כמו שלי מתחיל מסביבות ה-7,200 שקל בחודש. חושבים שאנחנו מפונקים, אבל אנחנו באמת מבקשים את המינימום. אני בעצמי אם חד הורית לילד שצריך טיפול רגשי. חשבתי לפנות לרווחה כדי לקבל את זה בשבילו, כי אין לי איך לשלוח אותו באופן פרטי. במקרה הטוב, אחרי 25 שנות ותק ועם תואר שני, אני ארוויח אולי 9000 שקל. ככה אנחנו חיים. אני רוצה חוג לילד שלי, אני רוצה לקחת אותו לטייל ולקנות לו גלידה בלי לחשוב פעמיים. מגיע לו".
תמיד מתחת לאלונקה
החום הכבד לא עצר את אלפי העובדות והעובדים הסוציאליים שהגיעו ביום שני האחרון להפגין מול משרד האוצר בירושלים על קריסת השירותים החברתיים. דקות קודם לכן התקיימה בדיוק באותו מקום הפגנה של קהילת החירשים, מטרים ממאהל אנשי תעשיית התיירות שפתחו בשביתת רעב במחאה על מצב הענף. עוד כמה מטרים משם לכיוון משכן הכנסת ניתן למצוא שאריות ממחאת אנשי ענף התרבות. חבר הכנסת משה בוגי יעלון התבלבל ועלה להביע תמיכה במאבק העו"סים כשגילה שהגיע להפגנת החירשים שעוד לא הסתיימה. הפגנה בתוך הפגנה בתוך הפגנה, עדות כואבת ומוחשית למצבה של מדינת ישראל במשבר הקורונה ולחשיבותם של השירותים החברתיים.
על המדרגות המובילות לגן הוורדים ישבו עשרות עובדות סוציאליות וחיכו שתחל ההפגנה. מורה דרך שכבר יומיים שובת רעב נעצר לידן והחליף חוויות עם שתי עובדות סוציאליות מהשירות לשיקום האסיר שנשאו שלט: "אמנם מקצוע נשי, אבל נשבר לנו הזין".
קצת לפני 18:00, מול קהל משולהב, עלתה לבמה יו"ר איגוד העובדות הסוציאליות ענבל חרמוני (45). עד לאותו יום ניהלה את השביתה מביתה, בבידוד קורונה, ועכשיו הצטרפה לעו"סים שסיימו שבוע ראשון של הפגנות ברחבי הארץ. "למשרד האוצר לא אכפת מהשירותים החברתיים בישראל, מהמצוקות של החברה בישראל ובימי הקורונה בפרט. הם חושבים שעובדת סוציאלית שמרוויחה 6,000 שקל צריכה לומר תודה שיש לה עבודה", נאמה חרמוני. "יש כאן עובדים של 20, 30 ו-40 שנה שנתנו את כל החיים שלהם לשירותים החברתיים. אנחנו מתחת לאלונקה כל הזמן!".
למה דחוף לכן לשבות עכשיו, שאלתי את חרמוני לפני שההפגנה החלה. בזמן סגר הקורונה התרעמו העובדים הסוציאליים על סגירת השירותים החברתיים בזמן הכי קריטי, ועכשיו פתאום זה בסדר? "זה שני צדדים של אותו מטבע, אותה תפיסה מגוחכת שאמרה לשלוח את העובדים לחופשה כפויה בזמן הסגר", השיבה חרמוני. "זה היה עניין כלכלי, באוצר ניסו לצמצם עלויות ולעשות מכירת חיסול של השירות הציבורי. בזמן הסגר לא השבתנו, אבל הסגר נגמר והקורונה לא תיעלם מחר. אני לא יכולה לחכות שמצב החירום יעלם. אנחנו אלה שצריכים לטפל בו".
אבל מה עם מקרי החירום? כשמשביתים את שירותי הבריאות, משאירים את המיון פתוח. פה ילדה בת 12 נאנסה ולא היה מי שיחקור.
"יש לנו ועדת חריגים עבור מקרים שבשבילם צריך לשבור את השביתה, אבל בואי אני אגיד לך משהו: המקרה הזה לא נחשב חירום. עו"סים שהם חוקרי ילדים – זו השגרה שלהם. צריך להבין את זה, גם בשגרה הם לא מצליחים להגיע ולחקור את כל הילדים. המקרה הזה עלה לכותרות בגלל השביתה, אבל הוא ממילא היה מחכה חמישה חודשים לחקירה ואף אחד לא היה יודע מזה. אם הייתי מאוד מתאמצת, אולי זה היה מגיע לעמוד האחרון של העיתון. אבל זה לא רק העומס. אותה חוקרת ילדים מממנת מהשכר שלה את כל הנסיעות שהיא עושה בחקירות שלה, ומקבלת אולי 200 שקל החזר ל'חופשי חודשי'. אנחנו שובתים כי מגיע יותר לעובדים, אבל גם לציבור. אנשים ישנים בשקט כי הם חושבים שיש להם שירותים חברתיים מתפקדים, אבל יגיע הרגע שהם יגלו שרשת הביטחון החברתית הזו לא קיימת".
מה בעצם אתם מבקשים להשיג?
"השביתה הזו היא דרישה - תנו לנו את הכלים כי אנחנו חייבות להיות חלק מהמערכה הזו בקורונה, אבל אנחנו לא יכולות לעשות את זה בשכר הנמוך הזה, 6,000 שקל. 9,000 אם את אחרי 25 שנות ותק ושני תארים ואינספור השתלמויות. אף אחד לא רוצה לבוא לעבוד בתנאים האלה ובאלימות הזו שמופנית כלפינו, לכן כל כך הרבה משרות אצלנו לא מאוישות".
כמה זה הרבה?
"יש בערך 1,000 משרות שאין מי שיאייש אותן".
גם עכשיו, עם מיליון מובטלים?
"עכשיו, עומדות ריקות".
להבין שבתור סטודנטית הרווחת יותר
ענבל, מה בכל זאת מושך אנשים למקצוע? כי החוגים לעבודה סוציאלית באוניברסיטאות מלאים.
"אז היום כבר לא מושך, צריך להגיד את זה. בשלוש-ארבע השנים האחרונות אנחנו עדים לנטישה. אבל המקצוע עצמו מדהים. ברור שהוא מזמן קשיים, שוחק רגשית ודורש המון מאמץ מנטלי, אבל יש בצדו את התחושה שאת קמה בבוקר ואת משמעותית למישהו, למישהי, למישהם, לעולם הזה. אנשים מחפשים משמעות, אבל אי אפשר לנצל את הדבר הזה ולהגיד, 'הם יהיו שם בכל מקרה'. היום יש דור של עובדים שכבר לא מוכן לקבל את זה שאומרים לו 'זה השכר ואתם מלאכים טובי לב'. אנחנו אנשי ונשות מקצוע. כנראה שלרובנו יש גם לב טוב, אבל אז את נכנסת לעבודה ומבינה שבתור סטודנטית הרווחת יותר, אז עדיף להמשיך עם המלצרות".
אחת הדרישות העיקריות שלכם נוגעת להגנה מול האלימות שמופנית כלפיכם. מה זה בעצם אומר, שומר ראש לכל עו"ס בביקור בית? מימון של גז פלפל?
"חלק גדול מהאלימות הוא בתוך מקומות העבודה. בלשכה, במרכז טיפול. מגיעים לשם גברים ואין אף אחד שמגן. אין שומרים או מאבטחים, ואם יש אז הם בני 80-70 בלי הכשרה. בסוף זה העובדות הסוציאליות ששומרות עליהם".
האלימות עדיין יומיומית כמו שנחשף בסקר שלכם בשנה שעברה?
"בטח. גם עליי שלפו סכין בעבר, כשעבדתי עם נערות בסיכון. גם אם זה לא מופנה ישירות כלפי העו"ס, הם אלה שצריכים להתערב לפעמים כדי להגן על מטופלים. לא מזמן היה מקרה שנערה הגיעה לבקש עזרה של עובדת והאבא הגיע בעקבות הנערה וגרר אותה משם. מה, העובדת תעמוד ותסתכל ולא תתערב? ואז הוא כבר גורר את שתיהן בשערות".
אחד הדברים שמזהירים מפניהם מאז פרוץ המשבר הכלכלי הוא שעלולות להיות התאבדויות. זה יגרום לכם להפסיק את השביתה?
"גם בלי השביתה קורים אסונות ונופלים לנו מתחת לידיים בגלל העומס. המסר בשביתה הוא שאנחנו לא יכולים לקחת אחריות לבד על אזרחי המדינה. לציבור אני אומרת, רוצים שיהיו שירותים חברתיים? תצטרפו למאבק".
כמה זמן זה עוד יימשך?
"שבועות, אני מקווה שלא יותר. אני בכנות מקווה שלא. העובדים ערוכים לשביתה ארוכה ואני מובילה אותם במחאה נחושה וחזקה, אבל לא התאהבנו במאבק. דברו איתנו אינטנסיבי, שבו איתנו בחדר בלי שאף אחד ייצא. באוצר יודעים לעשות את זה".
ענת, העו"סית לחוק הנוער, לא שוכחת לרגע שהשביתה משאירה את הקטינים שהיא מטפלת בהם – לפחות 250 נכון לקיץ 2020 – ללא כל מענה. אבל גם היא מתארת תנאי עבודה בלתי אפשריים. "זה בתי משפט, זה לעקוב אחרי טיפולים, זה ביקורי בית ולהיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. אני לא מצליחה להגיע לכולם. חלק נופלים בין הכיסאות, ואני לא מדברת רק על ילדים ממשפחות שאין בהן כסף לאוכל אלא גם על כאלה שצריכים הגנה והשגחה מיידית. אין לחכות. זו עבודה מסביב לשעון, על הנייר משמונה עד ארבע, אבל בפועל, אם יש חירום אז אני זמינה תמיד. זה חלק אינטגרלי מהעבודה, כמעט תמיד יש מקרי חירום. לפעמים אפילו זמן לקפה אין לי, אני עובדת לילות ושבתות ויום כיפור".
מה זה עושה לך? לגוף, לנפש?
"אני הולכת הביתה עם סכין בלב ופרפרים בבטן ומתעוררת בלילה עם זיעה קרה. לפעמים אני מוצאת את עצמי כותבת בשתיים בלילה דברים שלא הספקתי מרוב פחד על הילדים".