בפברואר נגמר לי הכסף.
ורגע לפני שאתם רצים לכתוב בטוקבקים שזאת אשמתי, שאני מפונק, שאני אפס, אקדים ואומר שאתם צודקים. זאת באמת אשמתי. אני בחרתי להיות משורר ולעבוד כעיתונאי. יכולתי להיות עורך דין. יכולתי להיות סמנכ"ל שיווק בחברה שמייבאת תחליפי חלב. בקיצור, מה שאתם עומדים לקרוא פה אינו כתב אשמה אלא תיעוד, מדריך אם תרצו, לחיים בלי כסף.
איך קרה שנגמר לי הכסף? אין לי מושג. אני עצמאי, ולהיות עצמאי בישראל זה עסק לא פחות עמום וקסום מהאלגוריתמים שמנהלים את הבורסה לניירות ערך בניו יורק. בכל רגע נתון אני חייב אלפי שקלים וחייבים לי אלפי שקלים. אני חייב כסף כי אני צריך כסף כדי לחיות, אז אני לווה כסף מהבנק. ואילו הלקוחות שלי חייבים לי כסף כי גם להם חייבים כסף, אז הם לא משלמים לי בזמן. וככה כל המדינה חיה בשוטף פלוס 30, 60, 90210.
מדובר בבלט עדין על קורת קיסם. בקלות אפשר ליפול ולשבור את המפרקת. ובפברואר נפלתי חזק. סתם, על כלום. שכחתי להוציא חשבונית באחד בינואר על עבודה גדולה שעשיתי בדצמבר. ינואר היה חודש רזה. בניתי על הכסף הזה שיכנס בפברואר. אבל עד ששלחתי את החשבונית בינואר, באיחור של יום או יומיים, התשלום שלי נדחה אחר כבוד למרץ. מיותר לציין ששכר הדירה של פברואר לא נדחה יחד איתו.
אז בפברואר נגמר לי הכסף. במוצאי שבת, 13 בפברואר, עוד יצאתי לשתות בירה. כלומר, שלוש בירות. שלוש בירות בימינו זה מאה שקל. בכיף. שמתי את השטר האחרון על השולחן והלכתי לישון. מי יודע מה יוליד יום ראשון? יש תשלומים שאני מחכה להם כבר חצי שנה. אולי נפטון, האל הפטרון של בנק דיסקונט, יישא אותם על גלי הים דווקא מחר?
14 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 5,981 –
אבל לא. הוא לא. אני קם ביום ראשון כמו החרק של קפקא. אני מרגיש רע. אני מרגיש מצורע. אתמול עוד הייתי שווה משהו. היום אני לא שווה כלום. אני חסר ערך. אני סופר את המטבעות על השולחן. תשעה שקלים. וחצי.
אוקיי, אוקיי. בלי פאניקה. הכלל הראשון לחיים בלי כסף: לא להישאר בבית. להתערות בחברה. לא במקרה אנשים עניים ידידותיים יותר מאנשים עשירים. סנוביזם הוא מותרות. אנשים עניים זקוקים לתמיכת הקהילה. אני זקוק לתמיכת הקהילה.
אז אני הולך לבית הקפה נחמה וחצי. כולם מכירים אותי בנחמה וחצי. כולם אוהבים אותי בנחמה וחצי. בנחמה וחצי יש לי את מה שלא היה ללוי אשכול: אשראי. אני מזמין לעצמי קפה וארוחת בוקר בהקפה. האם זה חכם לאכול בבתי קפה כשאין כסף? ממש לא, אבל הבטן מדברת עכשיו, לא נחמיה שטרסלר. מקושקשת בבקשה. קוקוט טחינה בצד.
בבית הקפה אני פוגש חבר. היפסטר צעיר ויפה תואר. אני מספר לחבר שאין לי כסף. "מה הבעיה?" הוא לא מבין, "פשוט תיכנס למינוס". הו, תל אביבים שחיים על חשבון הוריהם אבל מצביעים למפלגה הקומוניסטית ומסתובבים עם פצ'ים בז'קטים משל היו קלושרים צרפתים מהמאה ה-19! כשאני אומר שאין לי כסף כוונתי לומר שאין לי כסף, לא שאני מסרב להיכנס למינוס מתוך איזה אידאל פוריטני. אין לי כסף לאידאלים. הייתי מגדיל את המינוס אם היה לאן. הייתי לוקח הלוואה מהבנק אם היו נותנים לי. לא נותנים לי. אין לאן. כשאני אומר שאין לי כסף כוונתי לומר שאין לי כסף לאוכל. אני מכה בסלע הכספומט, והמים לא יוצאים. אני לווייתן במדבר מוהאבי. אני נחליאלי בחלל. אין לי חמצן.
בעצם, כשאני חושב על זה, זה לא מדויק. יש לי 19 שקל. הכספומט אמנם לא מוציא 19 שקל (לעזאזל אתכן, כפולות של 50!), אבל הכרטיס יכול לגהץ 19. יש לי 19 שקל באשראי, ועוד תשעה (וחצי!) שקלים במטבעות. 28 שקל. היום ה-14. פברואר זה חודש קצר. אני צריך לשרוד שבועיים. עד שיכנס כסף במרץ. 28 שקל לשבועיים. שנקל ליום. מה, בפברואר השנה יש 29 יום? לעזאזל איתך, שנה מעוברת!
15 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 5,999 –
אז אני מגהץ חבילת פיתות וג'ארת חומוס. משלחת חיפושים מתחת למיטה מאתרת מטבע של שנקל, מטבע של שקל וגרב אבוד. שלושה שקלים זה אבוקדו. ועוד יש לי טחינה גולמית במקרר. אני יכול לחיות ככה שנה!
בכלל, מדהים כמה אוכל יש בבית, אפילו בבית עם מקרר ריק כשלי. כולנו יושבים על מאגרי מזון נשכחים. חבילת אורז מאובקת מאחורי הסירים שווה ארוחת צהריים מזינה לשלושה ימים. למעשה, זאת ארוחת צהריים בריאה יותר ממה שאני אוכל כשיש כסף. ואחרי שאוזל האורז, תמיד אפשר לאלתר. יש פסטה? יש מיונז? פסטה עם מיונז. אני עוצם עיניים ומדמיין שזה המאכל הלאומי במדינה אקזוטית, ולא נעים לי להעליב את המארחים.
זה לא עובד. מגעיל לי ממש. אני חייב ירקות. אז אני הולך לשוק הכרמל. הנה שיטה שפיתחתי בימי בחרותי הפוחזים: אם מבקשים ירק אחד, הבאסטיונרים מתעצלים לשקול אותו. חשוב מאוד לתפוס אותם הרחק מהמשקל, להחזיק את העגבנייה ביד ולשאול, מרחוק, "אחי, כמה זה העגבנייה?" "מה, עגבנייה אחת?" "כן, רק עגבנייה אחת". "עזוב, עזוב, קח". אחר כך הולכים לבאסטה ממול. "אחי, כמה זה רק הבצל הקטן הזה?" "רק זה? קח, קח חינם". ככה אני מרכיב לעצמי סלט פסטה סבבה לגמרי.
מה שכן, אני זועם על מצרכים חסרי תוחלת שקניתי כשעוד היה לי כסף. נגיד, ממרח סילאן. מה אני אמור לעשות עכשיו עם ממרח סילאן? מה חשבתי לעצמי כשקניתי ממרח סילאן? כן, אני יודע שזה היה במבצע. ועדיין. העולם בדרך למיתון, סין רושמת נתוני צמיחה שליליים, הריבית על החוב הלאומי האמריקני נמדדת במיליארדים, ורק כרמלי הולך לקנות ממרח סילאן בשביל היופי. יופי באמת.
21 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 5,789 –
אבל איך, איך? ריפרשתי את אתר דיסקונט משל היה אתר CNN ביום פלישת החייזרים. ובכל זאת נכנס לי תשלום על איזו עבודה שעשיתי ב-1999, ואיכשהו פרטנר כבר הספיקו לנגוס ב-350 השקלים המסכנים שלי. הו, אלגוריתמים קדושים. אתם זריזים ופיקחים מכל בן אנוש.
תנשום, כרמלי, תנשום. עדיין נכנסו לך 210 שקל לחשבון. זה גידול של אלפי אחוזים בהכנסות לעומת אתמול.
ריקוד קטן של ניצחון, ואז בצעדי ריקוד – לכספומט! אבל הוא לא מושך. למה הוא לא מושך? אני מנסה כספומט אחר. אני מנסה כספומט שלישי. כלום. פאק פאקינג פאק פאק פאק.
מובס, אני חוזר הביתה לאתר דיסקונט. מרפרש. הכסף שם. הוא מופיע שם. אני רואה אותו שם. אבל הוא לא שם. הדיסקונטאים שלי בטח משקיעים אותו עכשיו ברשת מזון מהיר ממליגה ברומניה. אני מקווה שההשקעה שלהם תשתלם, אחרת אני בצרות.
22 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 6,233 –
אני בצרות. דיסקונט חמסו את ה-210 שקל לתשלום החודשי של החוב שלי אליהם. מצד אחד, הדיסקונט נתן והדיסקונט לקח. קרפה דיאם. סב קוץ' מילגה. מצד שני, איני יכול שלא לתהות: למה לדיסקונט מותר לחרוג ל-6,233 כדי להחזיר כסף לדיסקונט, אבל לי אסור לחרוג מעבר לתקרת ה-6,000 שלי בדיסקונט כדי לקנות מנה פלאפל? נסתרות דרכי הדיסקונט.
22 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 6,233 –
טוב, זה כבר לא מצחיק. זה היה מצחיק כשהייתי בן 25. למעשה, כשהייתי בן 25 התקופות היפות בחיי היו כשנגמר לי הכסף. להסתובב ברחוב. לעבור חבר-חבר ולשנורר סיגריות. להגיד לבחורה על הבר בארבע בבוקר: אין לי אוכל למחר. זאת דרך טובה להתחיל עם בחורות.
אבל די, עכשיו אני בן 31. זה לא מגניב בגיל 31. אין לי לא את הזמן ולא את הסבלנות ללכת על אלנבי עד שאראה פנים מוכרות להתעלק עליהן. אני צריך לעבוד. אני הרי עובד כרגיל. כותב. עורך. מחייך.
הכלל השני לחיים בלי כסף: לאף אחד אין כסף. לא מספיק להגיד "אין לי כסף" ולצפות לעזרה. צריך להבהיר את ההבדל בין "אין לי כסף למקבוק אייר שרציתי" ל"אין לי כסף, בבקשה קנה לי לחמנייה". יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, אבל כדי לקבל עזרה צריך לבקש עזרה. אסור לחייך. צריך להישיר מבט ולומר בקול רציני: אין לי כסף, בבקשה קנה לי לחמנייה. זה בדרך כלל יסתיים בהלוואה של מאתיים שקל ויותר.
הכלל השלישי לחיים בלי כסף: לבקש לחמניות רק מחברים. מתישהו יהיה כסף, ואנשים בלתי נסבלים יחשבו שהם חברים שלכם רק כי הם קנו לכם פעם לחמנייה. עד היום יש לי חברים בלתי נסבלים שאני צריך להיות נחמד אליהם כי הם הכינו לי פירה בגיל 25. זה לא שווה את זה.
הכלל הרביעי לחיים בלי כסף: זהירות עם השתייה. בכיף יזמינו אתכם לכוס ויסקי, אבל אתם לא צריכים כוס ויסקי. אתם צריכים הלוואה. אתם צריכים שניצל ופתיתים. למעשה, ויסקי זה הדבר האחרון שאתם צריכים עכשיו.
דרך טובה ובדוקה היא להציע לחבר לראות סרט בבית. איזה סרט? איזה שבא לך. יאללה, איזה כיף. ואז, עשר דקות לתוך הסרט, להגיד "וואי, לא אכלתי כלום כל היום. יש לך משהו לאכול?" בוודאי שיש. לכולם יש משהו לאכול חוץ מכרמלי. היי, הנה סנדוויץ' נקניק. לעצור את הסרט? זה בסדר, אני שומע מהמטבח.
28 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 6,233 –
אני עובר על חשבוניות ישנות. מחפש פרצה. מוצא. בסוף אני מוצא. 250 שקל על עריכת מאמר מספטמבר. אני כותב למפיקה. המפיקה עונה. מסתבר שמישהי לא שלחה למישהי את החשבונית. אז הנהלת חשבונות, שמנהלת את החשבוניות, לא עיבדה את החשבונית לידי כסף. היא עדיין חשבונית. ה-250 שקל יגיעו במרץ. המפיקה מתנצלת. טעות. קורה. מאחלת לי במייל "יום קסום!!!!". קסום.
29 בפברואר. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 6,233 –
רציונלית, אני יודע שבמרץ יהיה בסדר. יותר מבסדר. 11,000 שקל, בייבי. ספרתי. יותר מפעם אחת. ועדיין אני מרגיש כאילו העוני הזה כרוני. כמו מחלה ממארת. אני כבר לא מאמין שאי פעם יכנס לי כסף לחשבון. אז בינתיים אני מסכים לכל עבודה מחורבנת שמציעים לי. לכתוב טור לביטאון מגמת התקשורת של תיכון אורט גבעת עדה? עד יום ראשון אצלך. לעשות הגהה לאוטוביוגרפיה של החתולה שלך סליפרס? חלום חיי המקצועיים. 2,000 שקל. בסדר, גם 1,000 זה בסדר. האם זה משנה משהו עכשיו? לא. אני לא אראה את הכסף הזה לפני יוני.
1 במרץ. מסגרת: 6,000 –. יתרה: 339 –
ב-1 במרץ נכנסים לי לחשבון, בבת אחת, שני תשלומים של 2,500. לא כולל מע"מ. אני רץ לכספומט. לא מאמין יותר לחשבון בנק. רוצה לראות מזומן. אלתרמנים ביד. הכספומט לא עובד. אני נשאר לוודא שהוא לא עובד גם לגברת שבאה אחריי. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה מצקצקת על הכספומט המקולקל. היא מצקצקת.
בכספומט השני אני מושך את תקרת המשיכות שלי. 1,000 שקל. ואז, כמו תסמונת דור שני, אני קונה מזון לשלוש שנים קדימה. דברים שלא מתקלקלים. פסטה. טונה. אורז. קרקרים. במקרה של מלחמה גרעינית עם איראן, אני יכול לארח אצלי גדוד צנחנים.
ואז קורה הדבר הנורא מכל. בעודי זולל בקטע חייתי (לא שהייתי רעב במיוחד קודם, סתם כי יש שפע פתאום), אני דוחף עם המרפק את הראוטר. אני לא מתייחס בהתחלה. ממשיך לקרוא מיילים. אבל אז ניצוץ חשוד צד את עיניי. מטבע של 10. הוא היה שם כל הזמן הזה. מסתתר מתחת לראוטר. 10 שקלים. שלום. אני חייתי בינכם כמו צמח בר.