לפני שלוש שנים, כשהיתה בת 27, קרן פיתחה תחביב חדש: לגנוב מחנויות טבע ואוכל אורגני. היא הייתה חולפת על פני הברוקולי והאורז השחור, לפעמים פוזלת לסבונים ולתחבושות ההיגייניות, ואפילו לעבר מוצרים חסרי אופי כמו נייר נצמד. שוב ושוב הפריטים האלה היו מוצאים את דרכם לתיק הבד שלה, ולא עוברים דרך הקופה. "בחודש שעשיתי את זה חסכתי איזה אלף שקל", היא מחשבת במהירות.
היה חסר לך כסף?
"לא הייתי במחסור או במצוקה. זאת הייתה התמכרות, מתיחת גבולות, משחק שנהניתי ממנו. הקלות שבה הצלחתי לעשות את זה קסמה לי. כשהתחלתי לגנוב הייתי משלמת על חלק מהדברים וחלק שמה בתיק, אחר כך הפסקתי לשלם בכלל. פתאום נהיה לי כואב בכיס להתחיל לשלם עליהם".
זה לא גרם לך להרגיש רע עם עצמך?
"הרבה זמן רציתי להפסיק. אני בחורה נורמטיבית, עוסקת במחקרים פסיכולוגיים, והמעשים האלה גרמו לי להרגיש מאוד לא נורמלית. לא היו לי רגשות אשם כלפי בתי העסק שגנבתי מהם, אלה תמיד היו סופרמרקטים גדולים שאני תופסת כגנבים בעצמם, אף פעם לא עסקים קטנים. התחושה הייתה שאני פוגעת בתאגידים ולא באנשים פרטיים. אבל היו לי רגשות אשם כלפי עצמי, כלפי המוסר שלי. באותה תקופה תמיד תרמתי לצדקה כשביקשו ממני".
תפסו אותך פעם?
"פעמיים. בפעם הראשונה הקופאית ראתה אותי במראות מניחה מוצרים בתיק. היא עצרה אותי בכניסה והתחלתי להיאבק איתה, רצתי החוצה, אבל היא קראה לעזרה ועובדים אחרים רדפו אחרי ותפסו אותי ברחוב כשאנשים מסתכלים עלינו. החזירו אותי לחנות והפכו לי את התיק מול כולם".
הפעם השנייה, אומרת קרן (כל השמות בכתבה בדויים), הייתה מספיק טראומטית כדי לגרום לה לחזור למוטב. אחרי עוד מסע קטן של שופליפטינג, הכינוי המקובל לגניבה ממדפים, מישהו משך בתיק הבד שלה ברחוב וגרר אותה חזרה לחנות האורגנית. זה היה אחד העובדים, שצפה בה במצלמות האבטחה מעמיסה את המוצרים ויוצאת בלי לשלם. הם עלו במדרגות למשרדו ובו חיכה אדם נוסף, שקרן חושבת שהיה אחד ממנהלי הרשת.
"הוא אמר: 'הרבה זמן אני מחפש אותך, עשית לא מעט נזק בחנויות שלנו'", משחזרת קרן, "הם איימו עליי ועשו את עצמם מדברים בטלפון עם המשטרה. ישבתי שם רועדת, העובד השני אמר לי: 'את בחורה חמודה, בסיטואציה אחרת היינו יכולים לשבת על בירה'. לא עניתי, רק חיכיתי לעוף משם, זה היה הרגע הכי נורא בחיי. הם אילצו אותי לשלם 1,200 שקל, יותר ממה שעלו המוצרים שגנבתי. עשו עליי קופה".
ההורים שמצאו דרך להשיג מתנות יקרות
קל לסלוד מההתנהגות של קרן. אנחנו הולכים לסופר, משלמים מאות שקלים בקופה, מרגישים איך המשכורת שלנו נאכלת, והיא פשוט הסתובבה לה בחנויות האורגניות וגנבה מה שבא לה. אבל אז אני נזכרת ביום ההוא בקניון באשדוד.
יום אחד, כשהייתי בת 16, הסתובבתי משועממת עם החברה הכי טובה שלי בקניון ההוא, שאז עוד היה חדש. נכנסנו לסופר פארם להתבשם קצת, ובדרך עברנו ליד המדף של מוצרי הדיאטה. באותו הזמן שודרה בטלוויזיה פרסומת למסטיקים שהובטח שלעיסתם עוזרת לרזות, והנה האריזה של הקסם הזה עמדה מולנו. דבר הוביל לדבר, ומהר מאוד האריזה נפתחה בתוך תיק הגב שלי, כ-150 מסטיקים נשפכו להם פנימה, ואנחנו יצאנו החוצה וניסינו להישאר נונשלנטיות. האזעקה צפצפה.
"בטח גנבתן קונדומים", גיחך המאבטח של הסופר פארם, ואני נגררתי אל חדר העובדים שנראה לי חשוך מאוד. קיבלתי שם את הטיפול שכל שופליפטרית כושלת מכירה: חקירה, איומים, פתיחת התיק והוצאת המסטיקים. בניסיון להגן על כבודי האבוד, שיקרתי שבאמת גנבתי קונדומים ושהחזרתי אותם למדף בדרך לחדר העובדים. הם נזפו בי, אבל שחררו אותי לחופשי. האפיזודה הקטנה הזאת הוציאה ממני כל חשק לגנוב מחנויות אי פעם, אבל החברה שלי, שבאה מבית אמיד, המשיכה עם גניבות קטנות. פה מוצרי קוסמטיקה, שם בורקסים. לא כעסתי עליה, לא חשבתי שגניבות מתאגידים דורסניים זה פשע נורא כל כך. זה בעיקר נראה לי קצת פתטי.
מאז נתקלתי בלא מעט שופליפטרים אחרים. זה מתחיל מהסופר: לעתים קרובות אני רואה קונים עם עגלות עמוסות בולסים איזה מאפה, אולי מקנחים בשוקו. שקית המאפה הריקה והשוקו המרוקן יתחבאו בין המוצרים האחרים, הלגיטימיים, ולא יחויבו בתשלום. לא פעם, כשבאתי לקנות קופסת טמפונים או פדים, מצאתי את האריזות פתוחות וקלילות יותר. שמעתי גם על גניבות קצת יותר מתוחכמות: אחת מחברותיי נהגה לקנות בושם, לשפוך את תכולתו לבקבוק אחר, למלא את הבקבוק המקורי במים – ואז לדרוש מהחנות זיכוי. שתי נשים אחרות שהכרתי נהגו להיכנס עם בגדים לתאי מדידה, ללבוש אותם תחת הבגדים שלהן ולצאת איתם מהחנות. דרך נוחה להשיג ג'ינס או חולצה חדשה בחינם.
בכל המקרים האלה מדובר באנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות את מה שהם גונבים. ובכל זאת הם לוקחים סיכון, גם אם קטן, להיתפס ולהסתבך. לא מדובר בעניים שגונבים לחם, תרופות או מזון תינוקות לצורכי הישרדות. למעשה, מחקרים מעידים שברוב המקרים השופליפטרים מגיעים מרקע מבוסס יחסית, מעמד הביניים ומעלה. "זאת בדיוק הבעיה, שהם נראים נורמליים לגמרי: לבושים טוב, מדברים יפה", אומרת שרון זלצמן, מנהלת תפעול ובקרה ב"פרו מול", חברה המנהלת עשרות קניונים ברחבי הארץ.
נתקלת בגנבים שהפתיעו אותך במיוחד?
"היה זוג הורים ששלח את הילד שלהם לאסוף מדבקות ממוצרים זולים, והם הדביקו אותן על מוצרים יקרים יותר. זה קרה מיד אחרי שיצא החוק שאומר שאם המוצר מסומן במחיר מסוים, גם אם זאת טעות, חייבים למכור אותו לפי המדבקה. הם היו משפחה נורמטיבית לגמרי, שני הורים עובדים, שפשוט רצו לקנות לילדים מתנות יקרות בזול".
גם הילדים עצמם, אומרת זלצמן, לא תמיד חפים מפשע. "להערכתי הגיל של הגנבים הולך ויורד. הילדים מסתובבים יותר ויותר בקניונים לבד, כי ההורים בעבודה עד מאוחר. זאת הופכת להיות החצר האחורית שלהם. אני רואה תלמידים ביסודי הולכים בחבורות, נכנסים לחנויות ממתקים, עושים בלאגן ויוצאים עם פה מלא בסוכריות שהם לא שילמו עליהן. אצל בני נוער זה כבר הולך לגניבות של משחקי פלייסטיישן, או בושם יקר. ההורים לא נותנים את הכסף, אז הם גונבים".
הגניבה היתה בשבילי ספורט אקסטרים
"גדלתי במשפחה שמצבה הכלכלי היה טוב", מספרת מיכל, כיום אמנית בת 30, "לא היה חסר לי כלום, אף פעם לא חשבתי לגנוב. אבל אז, כשהייתי נערה, הכרתי חברה ונעשינו מאוד קרובות. היא גנבה בעיקר מוצרי קוסמטיקה: גיליתי את זה כשיצאנו פעם מאחד הפארמים והיא הביאה לי בושם, מהטסטרים, כמעט כמו חדש".
לא נבהלת?
"האמת שזה הלהיב אותי. היא הייתה טיפוס קיצוני כזה: יפה, חכמה, לא שמה על אף אחד. ופתאום היא נותנת לי מתנה עם ריח של סכנה. זה היה מדהים. היינו שתי נערות מפריפריה בלי יותר מדי חברים, עם הרבה כעס על העולם ועל החיים שלנו. היא סיפרה לי שמדי פעם היא מרימה דברים שבא לה עליהם, שזאת לא גניבה כי ממילא גונבים מאיתנו, שזה מרגש וכיף ושהיא מעולם לא נתפסה. היא גרמה להכל להיראות מאוד קליל וצודק".
ואז הצטרפת אליה.
"התחלנו להרים דברים יחד ולהתחלף בהם. אם נגיד גנבתי קרם והיא ליפסטיק, אז נתתי לה את הקרם והיא נתנה לי את הליפסטיק, החלפנו מתנות. היינו נכנסות למקומות גדולים ותמיד הקפדנו להתלבש יפה, ללכת עם תיק בית הספר על הגב, לחייך למוכרות ולקנות משהו נוסף. היינו בודקות מה אפשר לקחת, מה יזמזם ומה לא, מוציאות דברים מהאריזות שלהם. פעם היא שיחקה אותה מחפשת משהו בתיק שלי והעבירה תכולה של קרם גוף, שעלה איזה 300 שקל, לבקבוק מים מינרליים ששתינו מהר לפני זה. פעם דיברתי חצי שעה עם דיילת יופי על קרמים לעור בעייתי, היו לי חצ'קונים אז, כדי שהיא תוכל לגנוב. זה היה מרגש בטירוף וחלקנו סוד, מה שהפך אותנו לסוג של אחיות. דווקא בזכות הגניבות הרגשנו בתוך בועה מוגנת".
איך זה נגמר? תפסו אתכן?
"אף פעם לא. הלכתי ללמוד באוניברסיטה והיא נשארה בעיר הנוראית שלנו, לא הצליחה לצאת משם. הלכנו והתרחקנו מטבע הדברים, אבל המשכתי לקחת מתנות קטנות לעצמי. שמתי לב שזה היה קורה לי כשכעסתי או נכשלתי במשהו. זה הרגיע אותי לשנייה. עם השנים זה הלך ופחת, אבל מדי פעם אני מרשה לעצמי משהו קטן. אני עד היום חושבת שזאת לא גניבה ממש, אין לי שום ייסורי מצפון על זה, אני פשוט מנסה להתיישר עם מה שמקובל בחברה. הגיל מחייב".
מי שמזדהה עם התחושות של מיכל הוא אורן, גבר בשנות השלושים לחייו, שנזהר לא לחשוף על עצמו יותר מדי. בגיל 20, בזמן טיול ארוך בארה"ב, הוא התחיל לגנוב. מאז ובמשך שנים, אף שלדבריו טיפח קריירה מצליחה, בכל פעם שנסע לחו"ל הוא חזר לתחביב הלא חוקי הזה.
"ההיגיון שלי היה שאם תופסים אותך גונב בעיר שאתה חי בה, יש בזה ממד של השפלה. בחו"ל אין את ההשפלה הזאת, יש מרחק ותחושה של אנונימיות, וגם יותר קל לגנוב מחנויות ענק, שאין בארץ. בדיעבד זאת כמובן שטות גמורה, בארה"ב הסנקציה הפלילית היא יותר קשה כשאתה תייר שעושה שופליפטינג, אבל בזמנו לא חשבתי על זה".
למה בכלל התחלת לגנוב?
"הייתי סקרן לראות אם אני יכול לעשות את זה. אף פעם לא גנבתי משהו שאני צריך באמת, לקחתי דברים מטופשים: טישירטס, ספלים, אוזניות, פעם אחת בגרמניה דחפתי לתיק עוגה עם חתיכות ג'לי. זה היה לגמרי בשביל הריגוש".
היו לך שיטות פעולה?
"לא משהו מתוחכם. השתדלתי לבדוק שאין זמזמים, ויש דברים שאתה יודע שלא יכולים לצפצף. אבל פעם אחת, בחנות ספורט בקניון בברלין, לקחתי רביעיית גרביים בעשרה אירו וזרקתי לשקית. אני יוצא וזה מצפצף ואני מסתכל והם מסתכלים. קניתי משהו אחר בחנות, אז אמרתי שלא שמתי לב ונפל לי לשקית ואיזה קטע, והם האמינו. הפחד הזה הוא חלק מהכיף, החיים של רובנו די משעממים ופתאום אתה יכול לייצר דרמה מאפס למאה, להגיד לעצמך 'וואו, אני יכול לעשות עבירה פלילית'. זה הפך בשבילי לסוג של ספורט אקסטרים, לראות אם אצליח. בוולמארט, למשל, יש כמה שומרים בכניסה, איש עם אוזניה שמסתובב בתוך החנות, ושוטר שישר קוראים לו אם תופסים אותך. זה מאתגר".
לא היו לך ייסורי מצפון? בכל זאת, לגנוב זה רע.
"לגנוב מאדם פרטי זה בעייתי מאוד ולא עשיתי את זה. תמיד גנבתי מרשתות גדולות, וזה לא הרגיש לי לא מוסרי. בארץ יש לי יותר ייסורי מצפון לעשות שופליפטינג, כי גם אם אני גונב ספר מרשת גדולה כמו סטימצקי, אני חושב על הסופר ואיך הוא ייפגע".
אתה עדיין עושה את זה?
"פחות ופחות עם השנים. אני עובד במוסד ציבורי, ועכשיו כשאני בכנס באיזו עיר בחו"ל, אם תופסים אותי זה די מביך. יש לי יותר מה להפסיד מפעם".
זה חסר לך?
"לא מצאתי תחליף לריגוש הזה".
השוטר שדחף מוצרים גנובים לעגלת תינוק
שעת צהריים מוקדמת בדיזנגוף סנטר. הקניון שקט ורגוע, שיא תנועת הקונים – והשופליפטרים – יגיע רק מאוחר יותר. אני נכנסת לפרפומריה איכותית ולא זולה, ופותחת בשיחה עם אחת המוכרות. היא עובדת כבר שנים בתחום, גם כדיילת ברשתות הפארמים השונות. אחת כזאת שראתה הכל.
"פעם כשעבדתי בניו פארם תפסנו שוטר שגנב, הוא בא עם עגלת תינוק ודחף לשם מוצרים", היא אומרת, "הייתה גם בחורה שהתחילה לימודי משפטים והתחננה שלא יקראו למשטרה, כי תיק פלילי לעורכת דין זה לא לעניין. ברשת אחרת הייתה אישה זקנה, עשירה, שקנתה קרמים באלפיים שקל וגנבה טסטר של בושם. אמרה שלא ידעה שאסור לקחת. היה גם בחור קבוע שהיה גונב מוצרים בתוך קסדה, כי הקסדה מנטרלת את הגלאי. בחנות הזאת ראיתי אחת שבאה עם אמא שלה ודחפה ליפסטיק לחזייה, ומישהו שקנו לו ליום הולדת קרם שמצא חן בעיניו. הוא רצה להמשיך להשתמש בו, אבל לא בא לו לשלם עליו, אז הוא פשוט לקח".
"מה לא היה לנו כאן", אומרת מוכרת בחנות סמוכה ללבני נשים, "גבר שגנב חזיות, אישה מבוגרת מאוד שגנבה חוטיני שאין מצב שהיא לובשת, תיירת יפנית שנראתה כמו מיליונרית ונתפסה ביציאה. תמיד אנחנו מופתעים לגלות מי גונבים. תמיד זה האדם שהכי פחות ציפית ממנו".
לפי הערכה שמספקת שרון זלצמן, בין שלושה לארבעה אחוזים מהסחורה ברשתות הגדולות נגנבת מהמדפים מדי שנה. שלוש קבוצות מרכזיות אחראיות להיעלמויות האלה: הראשונה והגדולה שבהן מורכבת מהעובדים עצמם, שלוקחים קצת סחורה הביתה ומקווים שלא ירגישו, או פשוט גונבים כסף מהקופה. השנייה היא השופליפטרים המזדמנים, אלה שגונבים בשביל האקשן. השלישית היא הקלפטומנים, שסובלים מהפרעה נפשית שגורמת להם לגנוב. הקבוצה הזאת כוללת, פחות או יותר, חצי אחוז מהאוכלוסייה.
"מהניסיון האישי שלי קלפטומנים הם בדרך כלל אנשים מבוגרים, נשים יותר מגברים, שנמצאים במשבר גדול כמו אובדן אדם קרוב" אומר יאיר רגב, עורך דין פלילי וחוקר משטרה בכיר בדימוס. "היה קשיש אחד שאשתו נפטרה, הוא גנב סכיני ג'ילט. כשהגענו אליו הביתה מצאנו כמויות אדירות של הסכינים באריזות סגורות. הייתה מישהי שגנבה רק הלבשה תחתונה, אחת שגנבה צעיפים. היה מישהו שגנב קבוע מחנות במשך שנים, והבעלים ידע שהוא עושה את זה. המשפחה הייתה מחזירה לו כסף אחרי כל 'ביקור'. לעתים קרובות זאת קריאה לעזרה, והמשטרה לוחצת על הקלפטומנים שנתפסים ללכת לטיפול פסיכיאטרי".
"בדרך כלל אנחנו מגלים את הקלפטומניה תוך כדי טיפול בבעיות אחרות, כמו דיכאון, חרדה, קניות אובססיביות או התמכרות לאלכוהול", אומרת ד"ר לירון בוטינגר, מנהלת מחלקת יום מבוגרים בבית החולים הפסיכיאטרי גהה, "ידוע על יותר נשים מגברים שסובלים ממנה, אבל יכול להיות שנשים פשוט פונות יותר לעזרה. אנחנו רואים קלפטומנים שגונבים בעקבות אובדן, אבל גם בתקופות של מתח ופרידות". אגב, מכיוון ששופליפטינג אינה נחקרת כהפרעה, קשה לקבוע אם מדובר ב"פשע של נשים" כפי שנהוג לחשוב, והנתונים שנאספו בנושא אינם חד-משמעיים.
מה הרגשות שמלווים אדם כזה בעת הגניבה?
"על פניו יש דמיון למה שמרגיש מכור. התיאור הקלאסי הוא מתח וריגוש לפני הגניבה ותחושת הקלה מיד אחרי, כשמהר מאוד היא מוחלפת באשמה וחרטה. לחפצים שהאנשים האלה גונבים אין משמעות מבחינתם, רק למעשה הגניבה עצמו. היו מומחים שטענו שהם מחפשים עונש בצורה לא מודעת, או מנסים להרגיע כעס באמצעות פגיעה באחר, ייתכן שיש כאן גם מרכיב גנטי אבל לא יודעים מהו בדיוק. זה פחות נפוץ משופטליפינג, שהיא גניבה כמו כל גניבה. שופליפטינג אמנם נראה לי שונה מלפרוץ למישהו הביתה, אבל זו עדיין מתיחה משמעותית של הגבול, שלפי הספרות המקצועית קשורה לרוב ליסודות נפשיים עברייניים".
רגע לפני שאני יוצאת מהסנטר, אני נתקלת בשתי נערות מבת ים. הן קצת מזכירות לי אותי ואת החברה שלי מאשדוד. אני שואלת אם הן גנבו מחנות אי פעם, ומשתפת אותן בסיפור הגנבה שלי כדי שירגישו בנוח.
"לא פעם רציתי", מתוודה אחת מהן, "אנחנו בגיל כזה שבודקים אותך בזכוכית מגדלת: מה את לובשת, איזה טלפון יש לך, איזה נעליים. זה מה שרוב הילדים בבית הספר מסתכלים עליו, ויש תחושה שצריך להשיג כל הזמן עוד ועוד דברים. מאוד קשה להגיד שאת לא באמת צריכה אותם, ובגלל זה גונבים. יש לי מזל שההורים שלי מדברים איתי על הדברים האלה".
"אני לפעמים לוקחת מהמדף", הנערה השנייה אוזרת פתאום אומץ, "כל מה שחברה שלי אמרה נכון, אבל איזה נזק כבר יקרה מזה שאקח משהו קטן שמאוד ישמח אותי ולא יפגע באף אחד? ממילא האופנות מתחלפות ומלא דברים יילכו לזבל, אז מה אכפת להם?".