מדי בוקר אני עולה על האוטובוס לעבודה ומעבירה את הרב קו. אם הרב קו ריק אני מטעינה אותו, באשראי, במכונות שמפוזרות על קו 189 לרמת החיל. אם מכונת האשראי לא עובדת אני לא משלמת כי אין לי מזומן (וגם אם היה, היא לא מחזירה עודף) ומקווה שכרטיסן לא יעלה. כשאני מגיעה לעבודה אני קונה כוס קפה ומעבירה כרטיס. כסף על מתנות לחברים מהעבודה או דמי ועד לגן, אני מעבירה בביט או בפייבוקס. בבתי קפה אני משלמת באשראי או באפליקציית colu, אימוני כושר, פסיכולוגית, קוסמטיקאית ושאר אנשי המקצוע שמקיפים אותי, מקבלים תשלום באשראי או ביט או בהעברה בנקאית ובמקרי קיצון צ'ק. אני שונאת את גט טקסי, אבל כשאני צריכה מונית אני תמיד מזמינה מהם כי הם מאפשרים תשלום באשראי. גם טיפים אני משאירה באשראי, 15%. אין לי רכב, אבל מכריי מתדלקים בעזרת האפליקציה של yellow. במכונת השתייה בעבודה אשתמש באשראי גם אם יהיו לי חמישה שקלים בכיס. ואין לי. כשהייתי משתמשת בשירותיה של מנקה, הייתי נודדת ברחבי העיר כדי למצוא כספומט, כי כבר בקושי יש. בסוף הייתי מסתפקת בגנבומט באיזה קיוסק ומשלמת שבעה שקלים על משיכה של מאתיים שקלים, שאותם הייתי משאירה למנקה על השיש. זו הפעולה היחידה שרבים מאיתנו עדיין מבצעים במזומן, וברוב מהמקרים היא לא חוקית.

אין לי כסף מזומן בארנק. יש לי כרטיס אשראי, שני גיפט קארדים מחגים בעבודה, כרטיס קופת חולים ומגוון כרטיסי מועדון. בבית מסתובבים כמה מטבעות של עשרה שקלים שאנחנו משתמשים בהם כטיפים לשליחי מזון, והמון מטבעות של עשר אגורות שאסופים בקופסה והילד משחק איתם מדי פעם. להערכתי יש שם סכום שהצטבר לעשרים שקלים אבל אין לי באמת מושג. אני עדיין לא מבדילה בין השטרות החדשים כי אני פשוט לא משתמשת בהם.

רק 10% מהישראלים מחזיקים בארנק יותר מ-500 שקל

אני לא לבד. לא מזמן חברה נסעה לניו יורק והוציאה, מראש, אלף דולר במזומן. בחנות הראשונה אליה נכנסה, יוניקלו, היא נאלצה להמתין עד שאחת העובדות תמצא קופת מזומן שעדיין עובדת, תשלוף אותה מאיזה מחסן, תחבר אותה ותקבל ממנה תשלום. ביתר הטיול היא קנתה באשראי וחזרה עם כמעט כל הכסף הביתה. בבתי קפה רבים בניו יורק בכלל לא מקבלים מזומן, "card only". ישראל גם מתקדמת לשם. מלון "לינק" החדש בתל אביב מוגדר כמלון cash-less, כזה שאי אפשר לשלם בו במזומן אלא רק באשראי או דרך האפליקציה. בחנויות וסופרים כבר לא נדיר לשמוע את המשפט "זאת קופת אשראי", אתה משלם באשראי? תתקדם בתור. אין לך? תתקדם בכללי. 

מזומן
"אין לי כסף מזומן בארנק. רק שני גיפט קארדים, כרטיס קופת חולים ומגוון כרטיסי מועדון" | צילום: GettyImages- picture alliance Contributor

יותר ויותר אנשים נפטרים מהכסף המזומן בחייהם ומעבירים אותו למישור האוורירי, הקונספטואלי. ההמחשה הכי יפה היא המהדורות החדשות של המונופול. מי שירכוש את משחק הקופסה המיתולוגי יגלה שכבר אין שם שטרות כסף מוקטנים, רק כרטיסי אשראי ומכונה קטנה שבה ניתן להעביר אותם.

אנחנו עדיין מוציאים כסף, ולא מעט ממנו, פשוט בדרכים אחרות. המגמה היא עולמית: שלוש שיטות התשלום הנפוצות בעולם הן אשראי - שחזקה במיוחד בישראל ובשימוש 75% של מהאוכלוסייה. השנייה היא דביט - כלומר כרטיס שבו תשלום יורד מיידית מהחשבון, היא מובילה בנורבגיה ו-96% מהאוכלוסיה משתמשים בה. השיטה השלישית והכיפית מכולן היא תשלומים דרך הטלפון, והיא נשלטת על ידי המדינה הכיפית מכולן – קניה, עם 55% מהאוכלוסייה.

דו"ח של בנק ישראל מראה בבירור שבשנת 2017 חלה האטה בגידול מחזור המזומנים במשק. סניפי בנקים נסגרו בישובים ואזורים מרכזיים ובמקומם נוספו אפליקציות תשלום דיגיטליות, הפקדות צ'קים באמצעים דיגיטלים ונכנס כרטיס הדיביט. טלרים (קופאים) הוחלפו במכונות לשירות עצמי והישראלים באמת משתמשים פחות במזומן כשזה מגיע לסכומים גדולים. 90% מהנשאלים בסקר של בנק ישראל מחזיקים פחות מ-500 שקלים במזומן בארנק ורק 13% ביצעו קנייה במזומן של פריט בעלות אלפי שקלים בשנת 2017.   

מזומן
75% מהאוכלוסייה בישראל משתמשת באשראי | צילום: GettyImages-Bloomberg Contributor

מדינות רבות, ושלנו ביניהן, נוקטות צעדים משמעותיים לחיסול המזומן. פרק של "חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי המצוין של התאגיד, הוקדש לנושא. מספרים שם שבשוודיה המזומן כמעט והוכחד, זה פשוט לא משהו שמשתמשים בו. ב-2013 שוודיה ביטלה את שני השטרות הכי גבוהים שלה ושנה אחר כך המסחר במזומן שם צנח לחמישית. באוטובוסים ורכבות בכלל אין דרך להשתמש במזומן, גם ברוב בתי הקפה, המסעדות והברים בשוודיה. כמחצית מהבנקים במדינה לא מאפשרים משיכה או הפקדת מזומן. 

בהודו הוציאו את שני השטרות הגבוהים מייצור ובסין ארנקים אלקטרוניים בסגנון פייפאל הולכים והופכים לדרך הפופולרית ביותר לתשלום. בקניה אלו בכלל לא היו הבנקים או הממשלה, אלא חברת מובייל בשם "ספאריקום", שפיתחה מערכת לתשלומים דרך הטלפון לאנשים שבכלל אין להם חשבון בנק. ככה זה, אחרי שהטלפון השמיד את השימוש במצלמות, מחשבונים, פנסים, שעונים, עזרי האזנה למוזיקה, מפות ויומנים, הגיע תורו של הכסף.

מזומן זה לטורטלים וגולד דיגריות

והאמת? זאת חתיכת הקלה. ברגע שמפסיקים להסתובב עם מזומן פתאום מבינים כמה הוא מעיק, כמה אנחנו שונאים כסף. איזה אושר זה לחדול מהחישוב המתמיד של כמה יש לך והאם זה יספיק. להיכנס למונית בלי לבדוק שהמונה לא עובר את הסכום שבמקרה יש לך בארנק, לא להתעכב על חישובים ועודף ומטבעות ותפרוט לי ותחליף לי ליורו. בלי מזומן אנחנו קלים, אנחנו חופשיים. אנחנו יכולים להרגיש נקיים מכסף - שהרי מדובר בדבר מלוכלך, פיזית ותודעתית - אבל לא באמת כי אנחנו עדיין משתמשים בו. הוא קיים, איפשהו, באיזה בענן. יש תחושה נעימה יותר בהעברת אשראי מבספירת מזומנים. המוחשיות של המזומן לעומת זאת, יוצרת תחושה שהרגע נפרדת ממשאב מוגבל (אולי שלא לצורך או באופן אקססיבי), אבל לא רק. כשאנחנו אצל הפסיכולוגית או משלמים לבייביסיטר או למנקה, יש משהו לא נעים בסיטואציית התשלום, לא סתם כולם משאירים למנקה כסף על השולחן. יש תחושה כלשהי של מערכת יחסים עם אדם, ואז פתאום עובר בינינו הדבר המגעיל הזה שהוא הכסף. והוא הורס הכל, כסף מחרב כל אשליה של שוויון או קשר אמיתי בין אנשים. 

מזומן
"אנחנו כבר לא מחזיקים שטרות בחגורת בטן בחו"ל או סופרים מטבעות במכולת. כסף הפך לערטילאי" | צילום: GettyImages-Lewis Whyld - PA Images Contributor

התרבות משדרת לנו מסרים סותרים. מצד אחד כסף הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, אם יש לך כסף יש לך כמעט הכל, אבל מצד שני כסף הוא דבר בזוי ואנשים ששואפים רק לכסף, שבזה מתמצים החלומות שלהם, הם עלובים. במשך שנים התכנים שצרכנו - סרטים, שירים וספרים - חינכו אותנו לבוז לכסף ובמקום זה לרדוף אחר אושר, אהבה וחלומות. האנשים המגניבים היחידים שמשוויצים בכסף שלהם הם ראפרים, ואת כל היתר נכנה נובורישים, טורטלים, מעושרות, גולד דיגריות. היחס שלנו לכסף דואלי, יש לנו דיסוננס קוגנטיבי מכל השנים שבהן ראינו, במו עינינו, כמה כסף הוא חשוב, אבל במקביל אמרו לנו בכל הזדמנות שבתכריכים אין כיסים ושמרבה נכסים מרבה דאגה ושכסף זה לא הכל בחיים, והכניסו כאן אלף פתגמים על כמה כסף זה סתם.

ואז בא מישהו ועזר לנו להשתחרר מכל זה. אנחנו כבר לא מחזיקים שטרות בחגורת בטן בחו"ל או סופרים מטבעות במכולת, נותקנו מהכסף, הוא כלום, הוא קונספט ערטילאי שמסתכם בכרטיס מגנטי. כן, הניתוק הזה הוא לא תמיד בריא. דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, מזכיר מהו בדיוק מקור הקלילות שבאשראי. "האמצעים הדיגיטליים החדשים עדיין לא מספיק נותנים לנו את ה-Pain of Paying, הכאב שבתשלום, ואנחנו שולטים ככה פחות בההוצאות שלנו. כשאנשים משתמשים במזומן הם מרגישים את היציאה של כל כסף, לעומת תשלום בכרטיס אשראי שבו לא בדיוק יודעים על מה משלמים ומתי. כצרכנים אנחנו חושבים על העתיד הקרוב במקום על הרחוק, ועלולות להיות לזה השפעות קשות שיורגשו בטווח ארוך".

הוא צודק, אבל חייבים לדבר על זה שאשראי מקל עלינו תלות שהיא הרבה מעבר לפיזית. מדובר במערכת יחסים רגשית שלמה. 

מזומן
"המוחשיות של מזומן יוצרת תחושה שנפרדת ממשאב מוגבל. לרוב שלא לצורך, או באופן אקססיבי" | צילום: ארוחת בוקר בטיפאני צילום מסך

אף אחד לא מגהץ כליה וקראק באשראי

הפרידה מהמזומן היא לא רק תהליך אורגני שבמסגרתו גילינו את הכיף והנוחות שבאמצעי תשלום קלים יותר, היא מתוכננת ומנווטת היטב. סניפי בנקים הולכים ומצטמצמים, וגם שעות הפעילות של אלה שנותרו. פתאום קשה יותר לשלם במזומן. ויש גם פחות ופחות כספומטים, ככה שאם לא בא לך לשלוף את האשראי, סביר להניח שתצטרך ללכת קצת יותר רחוק כדי למשוך כסף. למעשה, יש לכלכלות ולמדינות אינטרס להפחית את השימוש בכסף מזומן. למה? זה פשוט, כסף מזומן = פשע. והכוונה היא לא רק לעוזרת שלכם שאתם משלמים לה בשחור, אלא לכל סוגי העלמות המס וכמובן הסחר בסמים, באיברים, בבני אדם. כסף מזומן, בניגוד לאשראי או כל אופציה דיגיטלית אחרת, לא משאיר אחריו עקבות. כל סרטי הפשע שגדלנו עליהם כוללים מזוודות ותיקים מלאי שטרות, ומה הפושעים יעשו אם לא יהיו שטרות? אז נכון, יש את הביטקוין והדארקנט, תמיד ימצאו דרך לקנות כליה, אבל רוב עסקאות הפשיעה עדיין נעשות במזומן.

לפני כמה שנים יצא הספר "קללת המזומן" שנכתב על ידי קנת' רוגוף, כלכלן חשוב מהארוורד. בספר הוא קורא לביטול הדרגתי של שטרות מאה דולר וחמישים דולר. לפי רוגוף, השימוש בשטרות גדולים בארה"ב הוא נדיר למדי, ולמרות זאת 80% ממחזור המזומן הוא שטרות של מאה דולר. לאן הם הולכים? לרשויות אין ממש מושג, אבל כנראה שלעסקאות פשע ולהעלמות מס. ביטול השטרות הגדולים יקשה על פשיעה. נגיד, אם מיליון דולר בשטרות של מאה דולר נכנסים בתיק נשיאה רגיל, מיליון דולר בשטרות של עשרה דולר זה כבר עניין של מעל מאה קילו.

מזומן
כסף מזומן = פשע. ביטקווין ודארקנט בצד, איברים וסמים לא נקנים באשראי אף פעם | צילום: בית הנייר Netflix

הכלכלה השחורה בארה"ב מוערכת ב-15%, ואילו בישראל היא מוערכת ב25%, וייצור המזומן גדל כל שנה ב-10%. לפי הכתבה הזאת מדה מארקר, 47% מהשטרות במחזור הישראלי הם של 200 שקלים. מי משתמש בשטרות הלא נוחים של מאתיים שקלים? לרוב אנשים שעובדים בשחור. ההערכה היא שהכלכלה השחורה בישראל מסתכמת בחמישים מיליארד שקלים בשנה שהיו אמורים להגיע לקופת המדינה. ועדה מיוחדת לבחינת צמצום השימוש במזומן במשק הישראלי הוקמה ב -2013 ובראשה עמד מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, הראל לוקר. המלצתה הייתה הגבלת השימוש בשטרות לסכום מקסימלי של 10,000 שקלים, ובטווח הרחוק - 5,000 שקלים בלבד, כשהפרת האיסור תיחשב לעבירה פלילית. במקום השטרות, הממשלה הבטיחה לקדם שימוש באמצעי תשלום אלקטרוניים על ידי תמריצים ומהלכים רגולוטריים. במקביל נכנס לישראל הדבר הבא באבולוציה של כרטיסי האשראי, שהוא טכנולוגיית הקירוב NFC, "תקשורת טווח אפס". את הפס המגנטי מחליפה אנטנה סמויה שצמודה לשבב על הכרטיס ומאפשרת לשלם רק באמצעות קירובו וללא צורך בהחלקה. סמסונג כבר הצמידו לסמארטפונים החדשים שלהם את השבב הזה, ועכשיו הם יכולים לתפקד גם ככרטיסי אשראי.

עם מזוודת מזומן אתה מי שבא לך, עם כרטיס אשראי אתה מי שאתה

מיגור המזומן יוביל לעולם נוח יותר, אבל לא לכולם. מי יידפק? כרגיל, אלו שנדפקים גם ככה. מה אתם נותנים לקבצנים בימים אלו? כנראה שפחות ממה שנתתם בעבר, פשוט כי יש עליכם פחות מזומן. חיסול המזומן יקשה על אנשים קשישים שלא מסתדרים עם אמצעים דיגטליים או טכנולוגיים להעברת כספים, גם על אנשי שוליים, שמתקשים להחזיק חשבון בנק בגלל מצב נפשי או הסתבכויות כלכליות. גם נותני שירות שמסתמכים על טיפים ספונטניים כמו מניקוריסטיות, חופפים, ובחו"ל גם שוערי בניינים. והאמת שכולנו קצת נתקשה יותר, כי העלמת מס זה לא רק עסקאות פשיעה ענקיות, אלא לשלם לעוזרת ולבייביסיטר במזומן, ויש מצבים בחיים שכולנו, גם אנשים שאינם פושעים במיוחד, מעדיפים לא להותיר עקבות.

ויש את כל עניין הפרטיות, נושא שמדאיג לא מעט מאיתנו בעידן הנוכחי. כי עם מזוודה מלאה במזומן אתה יכול להיות מי שבא לך, עם כרטיס אשראי אתה מי שאתה. אין איך להיעלם, אין איך לברוח. וזו גם אחת הסיבות שבניגוד לשבדיה, בארה"ב המזומן לא יעלם כל כך מהר. זה נטוע הרבה יותר עמוק באופי האמריקאי, בערכים, בקידוש האינדיבידואל, החופש והפרטיות. שבדיה היא מדינת רווחה, יש לה אמון וביטחון בממשלה, בעוד שמערכת היחסים של האמריקאים עם המוסדות שונה ומבחינתם עולם ללא מזומן הוא כזה שבו מישהו גזל מהם את החופש. ובכלל, בארה"ב כסף הוא יותר מאמצעי להשיג דברים שרוצים, כסף הוא שאיפה, הוא משהו שאתה אוסף ורוצה שיהיה לך יותר ממנו. קיומו הממשי הוא קריטי, גם אם רק באופן סמלי.

מזומן
מורים הפרטיים, בייביסיטריות ועוזרות בית. גם אנשים שהם לא פושעים, מעדיפים לפעמים לא להשאיר עקבות | צילום: GettyImages The Washington Post Contributor

ישראל היא איפשהו בין שבדיה לארה"ב. מדינה שכן משתדלת לדאוג לאזרחיה ויש בה ביטוח לאומי וביטוח בריאות ועזרה סוציאלית, אבל גם חוסר אמון עז בין מוסדות המדינה לאזרחים. זו לא מדינה שאנשים שמחים לשלם בה מיסים מתוך הנחה שהמיסים האלו חוזרים אליהם או לאנשים שבאמת זקוקים להם. התחושה היא שהמדינה מסירה אחריות מאיתנו ביותר ויותר תחומים, שהאזרח נותן יותר ממה שהוא מקבל. שברגע שתזקק לביטוח לאומי הזה שאתה משלם לו כל השנים, הוא לא יהיה שם בשבילך, שהמעמד הבינוני כאן עובר – וזה מושג לא פשוט שראוי לכתבה מקיפה נפרדת – התעללות כלכלית. אם אתה עצמאי אתה כבר מכיר את זה (גם אם אתה שכיר, אבל באופנים קצת פחות חמורים), את התחושה שאתה אף פעם לא יודע מאיפה תבוא המכה, מאיפה יגיע החוב, איזה גוף יפנה אליך בדרישה כלכלית לא ריאלית שתאלץ אותך לקחת הלוואה או להיכנס לבור. קל להאשים את המזומן בכל העלמות המס שמתרחשות כאן, אבל הן לא קורות רק בגלל ששטרות מתעופפים פה חופשי. הן מתרחשות גם כי אנשים לא מרגישים שיש להם סיבה לשלם מס.  

ובכלל, החיים במדינה הזאת כרוכים בתחושה תמידית שקטסטרופה עומדת להתרגש עלינו. כרעי תרנגולת, עוד שניה הכל קורס. ואז אתם יודעים מי יחזיקו מעמד? נכון, הזקנים שלא סומכים על אף אחד ומסתירים עשרת אלפים שקל בשטרות מתחת לבלטות. אנחנו, לעומת זאת, נגרד שקלים מאחורי הספה ולא נבין למה התור ללחם לא מקבל ביט. להיות מנותק מהכסף שלך זה נוח כל עוד הכל פועל כשורה. ברגע שלא, הלך עלינו.

סייעה בהכנת הכתבה: אפרת נומברג יונגר