את הפעם הראשונה שגנבתי אני זוכרת היטב. הייתי בת 14, נכנסתי עם כמה חברים משולהבים לאחת מרשתות המכולת היקרות בתל אביב, ויצאתי עם שקית שוקו – בלי לעבור בקופה. גם את הפעם האחרונה שגנבתי אני זוכרת היטב. הייתי בת 17, והעברתי שעה אחת יותר מדי ברשת בגדים זולה לכאורה, אך יקרה מדי למצבי הכלכלי. נכנסתי עם סניקרס מלוכלכות, ויצאתי עם גופייה (עליה שילמתי), גומיות (שהוספתי לחשבון בקופה) וזוג מגפיים חדשים, שבמקרה היו בלי באזר. יצאתי מהחנות בתחושת גאווה מהולה בניצחון של מישהי שהצליחה לדפוק את המערכת, אבל בתוך דקות התמלאתי אשמה, חרטה וייסורים. כל כך התביישתי שחזרתי לחנות, הסרתי את המגפיים בתא ההלבשה והחזרתי אותם למדף.
כמו נערות ונערים רבים ברחבי העולם, גם אני, חבריי ורבים ממכריי גנבנו מחנויות, והפעולה ממלאת האדרנלין הפכה למעשה שיש להתגאות בו. למען האמת, רוב שנות ההתבגרות שלנו בכלל לא הבנו שאנחנו "גונבים", אולי כי החלפנו את המילה המלוכלכת בפועל המפתה "לדפוק". דפקנו כי דפקו אותנו. כי עבדנו בשכר מינימום ולא הצלחנו לקנות את מה שבאמת רצינו. כי נכנסנו להלם כשהתחלנו לפלרטט עם עצמאות עולם המבוגרים היקר. והטיעון האהוב עליי, שהיינו מספרים לעצמנו בתחושת שליחות מופרזת: דפקנו כדי לדפוק את המערכת. דפקנו כי דפקו עלינו קופה.
מאז הדפיקה של גיל 17 אפשרות הגניבה הלכה והתרחקה ממני. בהתחלה הייתה זו האשמה שנצרבה חזק בזיכרון, ואז זה היה קצת יותר כסף שהצלחתי להרוויח ולהוציא. גם מהפעם ב- שלא שילמתי על נסיעות אוטובוס הצלחתי להיגמל, כשכל מיני אמונות בקארמה וחברותיה נכנסו לתמונה. הכל היה טוב ויפה בבועה הקפיטליסטית הקטנה שהתעופפתי בה, עד שדיברתי עם חבר קרוב והוא סיפר לי שהוא גונב כדרך קבע. "אני משלם על שלושה–ארבעה מוצרים, ואת השאר אני דופק", סיפר בגאווה בסיבוב קניות שעשינו יחד, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-32. "ואני לא דופק סתם. אני גונב רק מהחנויות הכי יקרות את המוצרים הכי יקרים: זיתים משומרים מאיטליה ב-40 שקל, גבינות קשות מצרפת ב-50. כל מה שאני רוצה שיהיה לי בבית ולא בא לי לשלם עליו".
"גם כשהייתי מרוויחה 15 אלף שקל בחודש הייתי מגניבה את הקוטג' לתיק. זה לא קשור לכסף, זה התחיל מסקרנות ומרצון לקחת סיכון, והפך פשוט לדרך חיים"
חברי גדל בווילה ענקית באחד היישובים היקרים והעשירים במרכז. הכסף זרם, זורם ויזרום לחשבון הבנק שלו, בלי לחשוב פעמיים ובלי לשאול שאלות, בכל פעם שהוא רק יצייץ בכיוון. הוא לא גדל בתחושת עוני, אלא בשפע מופרז שרואים רק בערוץ החיים הטובים: טיסות חלומיות לחו"ל, שיט ביאכטות ענקיות, רכבי יוקרה בחניה. והוא לא היחיד: במהלך העבודה על הכתבה דיברתי עם לא מעט נשים וגברים בני המעמד הבינוני והגבוה שמשלבים בסל הקניות שלהם פרקטיקה של גניבה באופן קבוע. בין שהם זוללים בסופר בלי לשלם, מכניסים לתיק מוצרי קוסמטיקה יקרים או משלמים על פריטים בודדים בלבד. למה זה קורה, איך זה קשור לשנאת עשירים, בושה מכסף ומגמת ה"יוקרה השקטה", והאם בגלל קומץ הגנבים העשירים כולנו משלמים הרבה יותר ביוקר?
"יצאתי מהסופר-פארם עם סל של 800 שקל. שילמתי עליו רק 300"
רוני (שם בדוי), בת 27, גדלה באזור מבוקש בתל אביב. בית הוריה מתפרש על פני קומה שלמה, והם גידלו בו ארבעה ילדים לתפארת. את השיחה שלנו אנחנו מנהלות כשהיא מסתובבת באחת הדירות של הוריה בעיר, רגע אחרי שחזרה מחופשה בבית הנופש המשפחתי באירופה. "אין ספק שאני באה מבית מבוסס כלכלית", היא אומרת בחצי גיחוך. "המקרר שלנו תמיד היה מעדנייה, וגם את המוצרים הפשוטים היינו קונים בחנויות טובות: הלחם היה ממאפייה, כי אי אפשר לאכול לחם פרוס מהסופר. הירקות הגיעו במשלוח מחווה אורגנית, ואם צריך להשלים הולכים לחנות האורגנית בפינה של הרחוב. ממש לא הבנתי כמה כל מה שהם קונים יקר. התחיל ליפול לי האסימון רק בשלבים יותר מאוחרים של גיל ההתבגרות".
מה ההורים שלך היו אומרים אם היו יודעים שאת גונבת?
"נראה לי שאם הייתי אומרת להם, הם היו אומרים 'מה, את צריכה יותר כסף? בואי תביני איך את מרוויחה יותר', שזו תגובה הגיונית, אבל אני לא רוצה לחיות על יותר כסף, ולחיות את הפער הזה זה ילדותי".
את מקבלת מהם כסף?
"כן, כמה אלפים בחודש, ומול זה אני מפרטת מה הצרכים שלי, למה אני דואגת לבד ובמה אני צריכה עזרה. זה בדרך כלל דברים בסיסיים וטובים: אני לא מתקמצנת, אבל אני בהחלט צנועה, ובתוך המסגרת הזו אני מתנהלת טוב. את הדברים הלוקסוס אני לא קונה, כי מראש אני לא מגדירה את זה כחלק מהתקציב".
מה זה לוקסוס?
"הייתי יכולה להכניס את הקרם פנים או הוויטמינים שעולים מאות שקלים, אבל עשיתי החלטה שלא ראוי שזה יהיה שם. פשוט הרבה יותר קל להכניס עוד מוצר ממש יקר לתיק ולהוריד את המחיר ב-50%. כאילו, אתמול יצאתי מהסופר-פארם עם סל של 800 שקל ושילמתי עליו רק 300".
אבל אם תצטרכי עוד כסף, יהיה לך. אז למה לגנוב?
"נראה לי שזו נישה של חוסר התאמה. אני עכשיו בתואר השני שלי, ויש מין חוסר התאמה בין ההורים, שיכולים לממן לנו את הלימודים ולתת לנו גב כלכלי, לבין התחושה שאנחנו חיים איתה, מין 'עוני מדומה'. אני מכירה אנשים מבתים סופר-עשירים שמחליטים שהם לא לוקחים כסף וחיים ממש בזול, אבל זה כמו משחק, אני לא קונה את זה. זה להיות בסימולציה של חיים עצמאיים. הרי את יודעת שיש לך כסף או שיהיה לך כסף. יש איזו דירה שתגיע אלייך, או ירושה ענקית שתקבלי, ובו-זמנית את חיה ברמת חיים נמוכה. יש משהו בלגדול כילדה של עשירים שדופק את המוח. את פשוט לא מבינה מה כסף אומר. קשה לך לתפוס את משמעות הדבר הזה, והנקודה הזו, שבין להיות ילד עשיר לבין להיות מבוגר עשיר, היא נקודה של התחככות בחוסר, ומתוך זה הרבה יותר קל לגנוב. את לא באמת בטוחה שאת צריכה את זה, ואת לא באמת בטוחה שהיית מוציאה על זה כסף, אז כשאת דופקת זה פחות מביך. הרבה יותר קל לגנוב שפתון טוב שעולה 130 שקל על פני לקנות אותו. דברים אורגניים זה השטן".
ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם האמריקאי וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה: "בעולם שבו הפערים כל כך גדולים, אנשים כועסים על העשירים, כי הם התחמנים, אלה שעושקים אותנו ולא משלמים מיסים. היום אתה לא בהכרח רוצה שיידעו שאתה עשיר"
"האווירה היא שזה לא בסדר להיות עשיר"
כשדניאל (שם בדוי), בן 33 מירושלים, רצה ללמוד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות באירופה, היה לו ברור שהוריו יתגייסו למשימה. "הלימודים עלו 25 אלף שקל לשנה, במשך שלוש שנים. ההורים שלי שילמו הכל", הוא מספר. "זה לא שזה היה 'על הדרך' בשבילם, אבל זה בבירור לא מוטט אותם כלכלית". את התואר הוא העביר עם כמה מהילדים של עשירי המדינה, ובביקורים שערך מדי פעם בבתי הוריהם הוא חזה ב"עושר שאת ואני לא מכירים. כמויות של כסף שלא ייגמר לעולם". למרות אחוזות בנות ארבע קומות, עוזרות בית קבועות וטבחים שתמיד נמצאים בסביבה – הוא וחבריו לא הפסיקו לגנוב. "האווירה הכללית של העיר, בעיקר בסביבה הסטודנטיאלית, היא שאין לאף אחד כסף, ושזה לא בסדר להיות עשיר. למדתי עם ילדים של מיליארדרים שגיליתי שהם מיליארדרים רק אחרי שנתיים, פשוט כי הם נראו כמו הומלסים. היו גם עשירים שהראו את זה, אבל הם היו מופרדים מבחינה חברתית. היה די ברור שהרבה שוכרים איזו דירה מחורבנת מלאת עובש בצד הגרוע של העיר, אבל מגיעים מאחוזה בצד הכי טוב של העיר".
מה הייתם גונבים?
"היו תקופות שבכל קנייה היו דברים שלא שילמתי עליהם. הכרתי אנשים שהיו משלמים על שלושה מוצרים ויוצאים עם חמש שקיות מפוצצות, ויש לי חבר שלא שילם על אבוקדו מימיו, פשוט כי אבוקדו עולה הרבה כסף ולא הוגן לשלם את המחיר הזה. יש בגניבה איזה עניין קצת נקמני. המחיר לא הוגן, אז זה 'לעשות דווקא'. זה תמיד מלווה בהצהרות של 'אני גונב רק מרשתות, אני לא אגנוב מהמכולת השכונתית', או בהסברים של 'הרשתות מחשבות את הגניבות במודל הכלכלי שלהן, ולכן מעלות את המחירים של כל המוצרים', אבל בסוף זה עניין של מעמד כפול: מצד אחד אתה מראה לסביבה שאתה לא יכול לשלם על זה, אז שימותו הם והתאגידים שלהם, ומצד שני יש מין משחק של אשמה, כי אתה חי חיים פריווילגיים ומשקיע את הזמן בדברים שלא יצילו את העולם.
"אני זוכר שראיתי את השותפה שלי נכנסת עם קניות שלמות גנובות והייתי חושב 'אולי באמת חסר לה?'. ככל שהבנתי יותר עד כמה לא חסר לה, התחלתי לחשוב על זה מחדש. הבנתי שפעולת הגניבה נחלקת לשניים: יש את הממד של להיראות כאילו אתה סטודנט עני, ויש את הממד של להרגיש אשם ולעשות פעולה שיש בה ענישה. כאילו, אני באמת צריך שלוש חבילות אגוזים ב-50 דולר עכשיו?".
אז זו גניבה חברתית, נקמנית או מענישה?
"זו גניבה מתוך הפער שבין הפחד שייגמר לך הכסף ולא נוח לך, כי אתה חי ברמת חיים נמוכה ממה שאתה רגיל, לבין הרצון להיות עצמאי בסביבה של עשירים ממך. כולכם חיים באותו מרחב, ובאמצע יש את הסופרים, הרשתות ובתי המרקחת, שדופקים מחירים לא הגיוניים. אני זוכר שלפעמים הייתי רואה אנשים שנתפסו בגניבה, והם אף פעם לא נראו כמוני. הם אף פעם לא היו אנשים לבנים שלבושים בבגדים של סטודנטים למדעי הרוח, אלא עניים שבאמת היו רעבים ללחם. הייתי רואה את אנשי הצוות צועקים עליהם ומגרשים אותם מהחנות, ובלב ידעתי שגנבתי שם כל החודש שעבר, ולא רק שבחיים לא תפסו אותי, גם בחיים לא היו חושדים בי, רק בגלל איך שאני נראה".
"התחושה היא שהמחירים פשוט לא הגיוניים, וזו האחריות שלי לעשות אותם הגיוניים. לא קרה שנכנסתי לחנות ויצאתי רק עם משהו גנוב, זה תמיד משולב בקנייה. כמו מבצע כזה"
המשבר הכלכלי של שנת 2008, שתדלק שנאת עשירים לצד הכתרת ההצלחות הכלכליות והעשירים ה"סלף-מייד" כפסגת השאיפות של הקפיטליזם, יצר פרדוקס חברתי בנוגע לעושר, שהוליד ז'אנרים מעוותים ומשונים של ייצוג עושר בתרבות הפופולרית – מההשווצה המופרזת של דמויות מפתח כמו משפחת קרדשיאן, דרך עלילות החנון הנערץ שהמציא את פייסבוק ועד לסדרה "יורשים". הסתירה מתחילה כשהשרשרת הקפיטליסטית דוחפת את כולנו להישגים ולעושר מקסימלי, ואז מחזירה אותנו לפינה הכי חשוכה של החדר בתחושות בושה ואשמה על ההון שצברנו. הפתרון: עושר מוסתר ויוקרה שקטה, שמגיעים עם מגוון מדריכים אינטרנטיים בסגנון "איך להסתיר את העושר שלך". תחושת האשמה הזאת לא רק גורמת למתעשרים ולעשירים "להסתיר" את עושרם, אלא גם "להוריד את מעמדם" – ולגנוב.
"אנחנו חיים בתקופה שהפערים הכלכליים בין האלפיון העליון לכל שאר החברה הולכים וגדלים. בארצות הברית יש שלושה אנשים שיש להם הון יותר מלכל החציון התחתון – 180 מיליון איש", מסביר ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם האמריקאי וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה. "אנשים כבר מרגישים שהמשחק מכור. שהקפיטליזם מבוסס על זה שיש קומץ קטן של אנשים שמרוויחים את כל העושר בעולם, והוא עובר לילדים ולנכדים שלהם. מעין אצולה חדשה. בעולם כזה, שבו הפערים כל כך גדולים, הלגיטימציה של העשירים הולכת ונפגעת. אנשים כועסים עליהם ויש כלפיהם הרבה תסכול, והם בתגובה רוצים להסתיר כמה שיותר את העושר שלהם. היום כשאת פותחת עיתון אנשים כבר לא 'חוגגים' עושר. הם הגנבים, התחמנים, אלה שעושקים אותנו ולא משלמים מסים. זה לא בהכרח משהו שאתה רוצה שפשוטי העם יידעו, כי יום אחד הקלשונים עלולים לצאת".
יש פה סתירה פנימית שנפתרת על ידי גניבה?
"בעיקר יש פה סיפור שאתה מספר לעצמך. בספרה Uneasy Street: The Anxieties of Affluence הראתה הסוציולוגית פרופ' רייצ'ל שרמן כיצד האליטה הליברלית נאבקת להשיג ערך מוסרי. היא ראיינה נשים מאוד-מאוד עשירות, וכששאלה אותן כמה הן עשירות הן ענו כמעט את אותה התשובה: 'אני חושבת על עצמי כעל מעמד בינוני–גבוה'. זה פאקינג בולשיט, כן? מדובר בכמה מהנשים הכי עשירות בעולם. בתוך העולם הקטן של העשירים הפערים גדולים יותר מבכל החברה. מישהו שמרוויח 20 מיליון דולר בשנה לא מרגיש עשיר, כי החבר שלו מרוויח 400 מיליון דולר בשנה. זה שילוב של אנשים שעובדים על עצמם, וחיים עם ההבנה שהם איבדו את הלגיטימציה החברתית שלהם".
"יש לי חבר שלא שילם על אבוקדו מימיו. יש בגניבה איזה עניין קצת נקמני, כמו לעשות דווקא. זה תמיד מלווה בהצהרות של 'אני גונב רק מרשתות, אני לא אגנוב מהמכולת השכונתית'"
"אני גונבת משהו אחד ועל השני משלמת"
"גם כשהייתי מרוויחה 15 אלף שקל בחודש הייתי מגניבה את הקוטג' לתיק", מספרת דנה (שם בדוי), בת 28 מתל אביב. "זה לא ממש קשור לכסף. גדלתי בבית עם כסף והיה לי כל מה שרציתי, אבל זה התחיל מסקרנות ומרצון לקחת סיכון, והפך פשוט לדרך חיים. על משהו אחד אני לא אשלם, תמיד, ואני תמיד גונבת מרשתות, כי זו באמת מצווה לדפוק מהן. אני בחיים לא אגנוב ממכולות קטנות פרטיות, כי הם חמודים וזאת הפרנסה שלהם, אבל מרשתות? מצווה. כבר נכנסתי ל-am:pm ויצאתי עם שמן זית, נייר סופג ותבלינים. גם הלכתי מתישהו עם חברה לסופר-פארם והיא הייתה צריכה סבון פנים נורא יקר, אז שמתי אותו בתיק ויצאתי. יש לי חברה שגנבה ארון שלם בהרכבה עצמית, ויש לי עוד חברה שיש לה מסורת 1+1 בסופר-פארם על הכל. היא משלמת על אחד – ואת השני דופקת".
את היגיון המבצעים ותחושת הערכיות המשולבת בגניבה שחזרה באוזניי גם רוני. "אני תמיד דופקת מהסופר-פארם או מניצת הדובדבן, ובחיים לא מחנויות קטנות. אני גונבת משהו אחד ועל השני משלמת – ואז זו קנייה בחצי מחיר".
אז את בעצם "מסדרת" את המחירים?
"משהו כזה. התחושה היא שהמחירים פשוט לא הגיוניים, וזו האחריות שלי לעשות אותם הגיוניים. מחיר סל המוצרים שלי הרבה יותר מדי גבוה, אז אני הופכת את היחס בין מה שמגיע לבית מהחנות לבין מה ששילמתי בקופה להגיוני. בקטע הזה לקחת שפופרת של שמפו ב-70 שקל ולשים עוד אחת–שתיים בתיק זה הגיוני. לא קרה שנכנסתי לחנות ויצאתי עם משהו גנוב, זה תמיד משולב בקנייה, ואז זה כמו היגיון של מבצע – הגניבה גורמת לך לקנות יותר".
סוגיית הערכים מרכזית בחוויית הגניבה. הרוב המוחלט של המרואיינים הצביעו על אג'נדה פוליטית-כלכלית-חברתית ברורה במעשה, כזאת שמסייעת להם להילחם בתאגידי ענק, במחירים לא הוגנים ובתרבות קפיטליסטית שמטביעה את השכבות החלשות, אבל האם זה אכן עוזר? ממש לא בטוח. ישנן לא מעט טענות שרשתות הענק מעלות את מחירי כלל המוצרים, משום שחלק מהסחורה נגנבת. גם הקופות בשירות העצמי, שמאפשרות במקומות מסוימים גניבות ללא מאמץ, עדיין משתלמות לרשתות, שמעדיפות לשאת בעלות הגניבות הפוטנציאליות על פני לשלם לעובדים מהסוג הישן והטוב – בנות ובני אדם אמיתיים.
"יש פה אירוניה מסוימת", טוען ד"ר קוק כשאני מעלה לפניו את סוגיית הקופות האוטומטיות. "מה התאגידים עושים? הם פונים במודל העסקי שלהם לסרגל הערכים של הלקוחות. הרשתות יודעות שגונבים, אבל הן עושות תחשיב של כמה הגניבות עולות להם לעומת כמה עולים העובדים, ולפי כמות הקופות האוטומטיות שאני רואה כרגע – אין ספק שהיחס משתלם. הן מנצלות את העובדה שאנשים התרגלו שמסתכלים עליהם, ולכן הן לא צריכות מצלמה או עובד שיפקחו. זה הפנאופטיקון שפוקו הדגים על החברה המודרנית כולה. זו הסיבה שנעצור ברמזור אדום בשלוש בבוקר".
ומה לגבי גניבה מחאתית?
"במאה ה-17, בראשית הקפיטליזם, הייתה באנגליה תקופה כלכלית קשה. הורידו את פיקוח המחירים על הלחם, המרכיב הכי בסיסי בתזונה, וכל אחד גבה על אותו לחם איזה מחיר שהוא רצה. פרצו מהומות של נשים עניות, ורוב החוקרים חשבו שאלו רעבות ללחם שפרצו למאפיות ולשווקים וגנבו, אבל ההיסטוריון אדוארד פאלמר תומפסון גילה משהו אחר לגמרי: מאחורי המהומות היו היגיון כלכלי ואידיאולוגיה ברורה. אותן נשים היו פורצות למאפיות וגונבות את הלחם אבל משאירות כסף בתמורה. לא את הסכום הנקוב – אלא את המחיר הצודק, וזה בדיוק מה שאנחנו מתארים כאן. אלה אנשים שנכנסים לסופר, מרגישים שגונבים מהם ומחליטים לעשות משהו בעניין. יש להם רצון 'להיכנס' במונופולים ובאנשים שמשתמשים בכוח השוק שלהם בצורה שנראית להם לא מוסרית או לא נכונה. אבל צדק? באידיאולוגיה הקפיטליסטית אין מקום לצדק, רק לממכר ומסחר. המחיר עולה כשאנשים קונים, וכשהם לא קונים הוא יורד. אבל צדק? אין".
"אני גונב רק מהחנויות הכי יקרות את המוצרים הכי יקרים: זיתים משומרים מאיטליה ב-40 שקל, גבינות קשות מצרפת ב-50. כל מה שאני רוצה שיהיה לי בבית ולא בא לי לשלם עליו"
לשרון (שם בדוי) בת ה-27 ובעלה חיים נוחים ובורגניים של זוג תל-אביבי מן השורה. הם מכניסים יחד כ-30 אלף שקל בחודש וטסים לחו"ל כמה פעמים בשנה. למרות העבודה המסודרת והרכב בחניה, הגניבות הקטנות של שרון כבר הפכו בקרב מכריה לבדיחה. "בעלי תמיד אומר שהחלום שלו זה לקבל את ההקלטות ממצלמות האבטחה בסופרים בעיר ולראות את הסרטונים שאני אוכלת בורקסים בין המדפים", היא מספרת. "אני תמיד אוכלת, בודקת שאף אחד לא מסתכל, וזורקת את השקית איפשהו. אני מריחה את הבורקסים וחייבת לאכול. אי אפשר לשלם על זה במקום, אז אני אוכלת בדרך שלושה–ארבעה ומעיפה את השקית. אני לא רוצה שיראו אותי ויגידו לי להחזיר. נגיד פעם אחת הייתה אפשרות לשלם ליד הבורקסים, אז ברור ששילמתי, אבל לרוב זה לא ככה, אז אני אוכלת בלי לשלם".
את בכלל מחשיבה את זה כגניבה?
"שמעי, זה בקטנה. כאילו, זו גניבה, אבל אין לי דחיית סיפוקים".
את מרגישה אשמה?
"לא. זה לא מזיז לי. אני לא אפתח חטיף ואוכל באמצע הסופר, כן? אבל בורקסים זה במשקל, זה משהו אחר".
גם מנכ"לים לא אוהבים לשלם
במהלך הכנת הכתבה שוחחתי עם אנשים שגנבו בגלל מצבים כלכליים קשים. חלק רעבו ללחם, חלק נאלצו לישון ברחוב, וחלק לא הצליחו להתקיים בכבוד. מסיפוריהם ניכר שהגניבה אינה מקור לגאווה, אלא להפך. הגאווה הגיעה כשהצליחו לשלם על הקניות בסופר, ואפילו לרכוש מוצרים יקרים. בזמן שהעשירים נלחמים "למען העניים", העניים עובדים קשה כדי לקנות במכולת את מה שהם צריכים.
"בספר 'פריקונומיקס' מסופר על מוכר בייגלים באחד המגדלים הגבוהים בוול סטריט", מתאר ד"ר קוק. "המוכר היה משאיר את הבייגלים בחוץ, ולידם סלסילה עם שלט 'דולר לבייגל'. הקנייה הייתה מבוססת אמון – היה מצופה מהקונים לשלם. הוא עשה את זה באותו הבניין במשך שנים, וערך רישום מדויק במחברת של כמה דולרים קיבל לעומת כמה בייגלך נלקחו. מה שהוא גילה היה מדהים: ככל שאתה עולה גבוה יותר בקומות ומגיע לעובדים היותר יוקרתיים – כך שיעור הגניבות עולה. דווקא כשאתה יוצא מחדרי הדואר ומהמרתפים של מעמד הפועלים ועולה לפנטהאוזים של המנכ"לים, פחות ופחות אנשים משלמים".
למה?
"ההנחה הרווחת הייתה שהמנכ"לים העשירים בכלל לא שמים לב. דולר זה קטן עליהם, זה 'לא כסף' בשבילם, אז הם פשוט לוקחים בייגל כי הם חיים בתחושת 'מגיע לי'. האנשים האלה גונבים כי הם עשירים, וכי דולר כל כך חסר משמעות בשבילם, שהם בכלל לא רואים את זה כגניבה. אבל אז הגיע חוקר אחר שאמר רגע, למה אתם מניחים שהאנשים האלה גונבים כי הם עשירים? אולי זה בדיוק הפוך? אולי בחברה קפיטליסטית יש טיפוסי אישיות מסוימים שמגיעים לקומות הגבוהות בבניין והופכים להיות המנהלים של החברות הגדולות בעולם? סוג מסוים של אנשים ששולטים בכלכלה ובחיים של כולנו, שלרוב הם גנבים, שקרנים, שמוכנים לכופף את החוקים? אולי הם תמיד היו גנבים, ורק בגלל השיטה הקפיטליסטית הגיעו לאן שהגיעו?".
אפשר לענות על זה בכלל?
"אין דרך לבדוק את התשובה הנכונה, אבל הסיפור מעיד על דרכים שונות להסתכל על הסיטואציה. הספר יצא לפני 15 שנה, וככל שעובר הזמן כך אני חושב שאולי הם צודקים".
אז האם אנחנו באמת "דופקים את המערכת" בגניבה, או הופכים את עצמנו לחלק מהמערכת? נראה שכולנו מפנימים היטב את העקרונות של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, בין שאנחנו משלמים מחיר מלא, קונים שטויות בסופר בשקל ותשעים – ובין שאנחנו גונבים. "יש תחושה מאוד עמוקה של 'זה לא משנה, זה לא אומר כלום'. ניהיליזם כזה", אומרת רוני. "למה אני, עם חוש המוסר שלי, אמורה לשלם כסף לחברות שהורסות את כדור הארץ? אז כן, מסכנים העובדים שמתים בשביל התעשייה הזו, אבל הם גם ככה לא יראו כלום מהכסף שאני שמה על זה. זה לא שאני אומרת 'חבל שלא שילמתי על זה', אלא יותר חבל שבכלל רציתי את זה, חבל שזה קיים, חבל שאני צרכנית, והכי חבל שנכנסתי לברוך הזה – של לקנות דברים ביותר מדי כסף, ואז לגנוב דברים אחרים".