כשם שבספר "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו, מרקו פולו מוצא את ונציה בכל עיר שהוא רואה, כך רואה פרופ' רן אברמיצקי את הקיבוץ בכל מקום שבו הוא נמצא. אברמיצקי, כלכלן בכיר באוניברסיטת סטנפורד, עזב את ישראל וקיבוציה לטובת אמריקה כבר לפני 20 שנה, אבל נראה שהקיבוץ לא עזב אותו. לאחרונה פרסם בהוצאת פרינסטון את הספר The Mystery of the Kibbutz: Egalitarian Principles in a Capitalist World ("תעלומת הקיבוץ: ערכים שוויוניים בעולם קפיטליסטי"), שמהדורתו העברית צפויה לראות אור בשנה הקרובה. בספר, שהוא פרי מחקר כלכלי של יותר מעשור, בוחן אברמיצקי את המודל הכלכלי של התנועה הקיבוצית במשך 100 שנים, החל בעלייתה של דגניה ב־1910, עבור במשבר הקיבוצים בשנות ה־80, וכלה בהפרטה החדה והכואבת של חלק מהקיבוצים כיום.

לאברמיצקי קשר עמוק לקיבוץ, אף שהוא מעולם לא התגורר בו. סבתו היתה בין מקימי קיבוץ נגבה ומשפחתה של אמו גדלה שם. לאורך ילדותו, בשנות ה־70 וה־80, הוא הרבה לשהות בנגבה ובחפציבה בחופשות ובביקורים משפחתיים. הקיבוץ נהפך חלק מנוף ילדותו, אבל נקודת המבט שלו נותרה חיצונית, ואולי זה מה שאפשר לו לאבחן את יתרונותיו וחסרונותיו, בתחילה כמתבגר ולאחר מכן ככלכלן. הוא מתאר בספרו מה גרם להתרסקותם של קיבוצים מסוימים ולשגשוגם של אחרים, מהו המתכון להצלחה של הקיבוץ במאה ה־21, ואלו כלים מהמודל הכלכלי של הקיבוץ כדאי ליישם בעולם היפר־קפיטליסטי שבו פערי ההכנסות מתרחבים והולכים, וכשדמוקרטיות מערביות כמו ארצות הברית, בריטניה וגם ישראל מתמודדות עם משבר אי שוויון שמאיים על המרקם החברתי כולו.

"אני רואה אלמנטים של קיבוץ בכל מקום", אומר אברמיצקי בראיון למגזין TheMarker. "החל בכפרים באפריקה שיש בהם אלמנט גדול של רשת ביטחון, וכלה בחברות עסקיות בערים מערביות, בשותפויות של עורכי דין או במיזמים רפואיים, שיש בהם שיתוף ושוויון בהכנסות וברווחים. גם בדיוני המס בארצות הברית אני רואה קיבוצים, בוויכוח המתמשך בין הדמוקרטים לרפובליקאים. הרי קיבוץ שיתופי הוא כמו 100% מס – אתה מקבל משכורת, ומפריש את כולה לקיבוץ. הרפובליקאים אומרים, "אם נעלה מס, לאנשים לא יהיה תמריץ לעבוד קשה"; הדמוקרטים אומרים, "אבל זאת גם רשת ביטחון, אפשר לממן מדיניות רווחה".

כריכת הספר מבטאת את הרעיון של אברמיצקי – איך מוטיבים מהקיבוץ שורדים בסביבת העיר הגדולה במאה ה־21. על העטיפה מופיע ציור של הצייר רפי פרץ, שבו משולבת שורה של אלמנטים מוכרים מהקיבוץ לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב. מגדל המים, הטרקטור, תבואה, עצי הפרי, המדשאה ועליה משפחות בכובעי טמבל וצעירים רוקדים הורה – כולם משובצים בשדרה המפורסמת והמבוקשת ביותר במדינה, שמזוהה כיום עם מיזמים קפיטליסטיים, הפוכים לגמרי לאידיאל הקיבוצי – מגדלי יוקרה, מסעדות ובתי קפה ומלחמה עקובה מזיעה על כל מקום חנייה פנוי.

שדרות רוטשילד הן גם המקום שאליו מתנקזים פערים גדולים במיוחד. ספק אם יש בישראל פער מעמדי כה גדול ברדיוס גיאוגרפי כה קטן כמו זה שבין דיירי הפנטהאוז היקר במדינה במגדל רוטשילד, לחסרי הבית שישנים על ספסלים מול הכניסה למגדל. הכי רחוק מהשוויון המוחלט בין אנשים שהתקיים במאות קיבוצים שהוקמו בישראל. מבחינתו של אברמיצקי, מרתק להבין איך הרעיונות של הקיבוץ יכולים להשתלב בעולם ההיפר־קפיטליסטי שמתפתח בקצב מואץ בשנים האחרונות ומוביל לפערי עושר חסרי תקדים – משנזן דרך תל אביב ועד סן פרנסיסקו. עותק של ציור הכריכה תלוי בסלון שלו במתחם סטנפורד, מגדל שן אליטיסטי בלב ליבה של מעצמת הקפיטליזם העולמית.

האם לרעיון הקיבוצי יש עתיד של ממש בעידן היפר־קפיטליסטי?
"ברור שמדינות לא ייהפכו להיות קיבוצים, אבל הקיבוץ ממחיש את הדמיון האנושי. הקיבוץ הוא דוגמה לאנשים בעלי דמיון שניסו לממש מודל כלכלי חדשני מבוסס שוויון. עובדה היא שכשהיתה עלייה באי שוויון וביוקר המחיה, קמו תנועות מחאה בארצות הברית, בישראל, בספרד. זה מפריע לאנשים כשיש כאלה פערים".

מהו בעיניך המפתח להצלחת הקיבוץ?
"אצל דור המייסדים זו היתה בעיקר אידיאולוגיה סוציאליסטית וציונית. זו היתה קבוצה של אנשים בעלי מטרות משותפות שרצתה ליצור אדם חדש, ואלה היו אנשים שאכפת להם מהזולת יותר מעצמם. היתרון הגדול באידיאולוגים כאלה הוא שהם מוכנים לעבוד קשה גם אם הם לא ירוויחו הרבה, והם לא מוותרים מהר. כשיש קבוצה כזו זה פותר שתי בעיות נפוצות בקיבוץ – בעיית הטרמפיסט, כשאנשים יודעים שאחרים ימלאו מטלות במקומם, ובעיית בריחת המוחות – אנשים לא עוזבים כל כך מהר כשהדבר החשוב להם ביותר הוא להגשים אידיאולוגיה.

חדר האוכל הריק בקיבוץ גבעת חיים מאוחד (צילום: תומר אפלבאום, The Marker)
חדר האוכל הריק בקיבוץ גבעת חיים מאוחד | צילום: תומר אפלבאום, The Marker
"עבור הדור השני, לגור בקיבוץ זו כבר ברירת מחדל, ולא בחירה מודעת כמו בדור הראשון. ואז שיקולים פרגמטיים נהפכים חשובים – אנשים חושבים מה טוב לעצמם ולמשפחתם. אבל הקיבוץ התפתח בצורה כזאת, שגם כשהאידיאליזם מאבד מעוצמתו, אפשר להתמודד עם בעיית התמריצים הכלכליים. אם אתה 'טרמפיסט', אתה תקבל יחס בהתאם מהאנשים סביבך. יש לחץ חברתי גדול. מסיבה זו עדיף לבנות קיבוצים קטנים של 150־200 משפחות. אתה טוען שאתה לא מוצא עבודה? אין בעיה, סדרן העבודה ישלח אותך לקלף תפוחי אדמה במטבח. זה תמריץ למצוא עבודה טובה יותר.

"הדבר המדהים בקיבוץ הוא שגם כשהיתה פחות אידיאולוגיה והרבה יותר תעשייה – גם אז המודל הצליח. קיבוצים הקימו מפעלים שהצליחו בצורה בלתי רגילה כי היתה בהם חדשנות, כמו נטפים. זה מנוגד לתפישה ששוויוניות לא מעודדת יזמות. בקיבוץ אין בעיה להיכשל ביזמות כי יש רשת ביטחון. ולכן, לאדם שיש לו רוח יזמית והוא רוצה לפתח מוצר חדשני, לא רק בשביל הכסף אלא גם בשביל תועלת הכלל, זו לא הקרבה גדולה".

ביטוח לחיים

לאברמיצקי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית, ובשנת 1999 עבר לארצות הברית ללימודי דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת נורתווסטרן הסמוכה לשיקגו. ב־2005 הצטרף למחלקה לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד, שם הוא מכהן כמרצה עד היום.

כשהוא מגן על המודל הקיבוצי שפותח בתחילת המאה ה־20, אברמיצקי עושה זאת מתוך ראיית עולם אופיינית לכלכלנים בתחילת המאה ה־21. "תארו לעצמכם שמקימי הקיבוץ היו מתייעצים עם כלכלן בעת שעשו זאת", אמר בהרצאה שהעביר באוניברסיטת תל אביב לרגל הוצאת ספרו החדש. "היו שואלים אותו רק שאלה אחת – איך אתה ממליץ לעצב את הקיבוץ? אם היו לכלכלן המעוף והידע של היום, הוא כנראה היה אומר להם 'תבנו את הקיבוץ בדיוק כפי שבניתם אותו'".

אחד היתרונות הגדולים של המודל הקיבוצי, הוא מציין, הוא רשת הביטחון הכלכלית. "זהו ביטוח שאיתו לא משנה מה יקרה, אתה ומשפחתך תמשיכו לחיות באותה רמת חיים, תהיה לכם קורת גג ותזכו לכל השירותים שהקיבוץ מספק. כמובן שבחברת צנע כמו ישראל הצעירה, כשאנשים מתו מכולרה, זה היה ביטוח בעל ערך גדול בהרבה מערכו כיום, אבל גם עכשיו, כשאנחנו חיים בעולם שבו אין ביטחון תעסוקתי בענפים רבים, רשת ביטחון כזאת שווה הרבה מאוד".

חדר האוכל הריק בקיבוץ נחל עוז  (צילום: אליהו הרשקוביץ, The Marker)
חדר האוכל הריק בקיבוץ נחל עוז | צילום: אליהו הרשקוביץ, The Marker

אבל רשת הביטחון הקיבוצית, שנשענה גם על תמיכה ממשלתית בימי שלטון מפא"י, קרסה בשנות ה־80, לפחות בחלק מהקיבוצים. באמצע אותו עשור פקד את הקיבוצים משבר חובות אימתני, שהתאפיין בצבירת חובות כבדים וביכולת החזר נמוכה, ונגרם מהלוואות גדולות שנטלו קיבוצים רבים כדי לפתח מפעלים ומיזמים עסקיים ולעתים לשם השקעות פיננסיות נושאות סיכון. המשבר הוביל לשני הסדרי חוב שחתמו התנועות הקיבוציות מול ממשלת ישראל והבנקים, בשנים 1989 ו־1996. אולם חשוב מכך, המשבר הזה היה גורם עיקרי לתהליכי ההפרטה שעברו רבים מהקיבוצים – ובמיוחד אלה מהם שקרסו לחלוטין.

אתה התבגרת בשנות ה־70 וה־80 שאותן אתה מתאר בספרך כיפות ופסטורליות בחיק הקיבוץ, אבל אלה גם השנים של היווצרות המשבר. האם אין זו הוכחה לכך שלאורך זמן המודל הכלכלי הקיבוצי לא באמת היה כזה מוצלח?
"כשביקרתי בגיל 16 בקיבוץ נגבה וראיתי בריכות שחייה ומגרשי טניס, זה נראה לי כמו כפר פסטורלי, אבל האידיליה הזו היתה תוצאה של שני גורמים: אחד הוא הצלחה גדולה ואובייקטיבית של הקיבוץ – בנגבה היה מפעל 'צלף' שייצר את כל שקיות הטרופית והבמבה, קיבוץ חצרים הקים את מפעלי נטפים שנהפכו להצלחה עולמית, ויש עוד דוגמאות רבות – והשני הוא תמיכה ממשלתית. בה בעת, הכפר הציורי הזה מבטא גם את סנוניות המשבר, כי העובדה שהם חיו במקום כזה, עם רמת חיים כה גבוהה, אומרת שהם כנראה חיו ברמה גבוהה יותר מכפי שהם היו צריכים לחיות, ופעמים רבות לתמיכה הממשלתית היה חלק בכך.

"למשבר הקיבוצי היו גם כמה אלמנטים אקראיים. ישראל היתה בהיפר־אינפלציה וכל הקיבוצים נטלו הלוואות גדולות כדי להתרחב, חלק מזה בגלל שביטלו את חדרי הילדים והיו צריכים להרחיב את הבתים. פתאום קיבוצים גילו שבגלל שערי הריבית הגבוהים הם חייבים המון כסף. צריך לזכור שהקיבוצים לא היו הגופים היחידים שנקלעו למשבר בשנים האלה. הרבה עסקים קטנים נקלעו גם הם למשבר הזה בגלל נסיבות חיצוניות".

שוויון בפנים, אי שוויון בחוץ

שוויון הוא ערך עליון בתפישה הקיבוצית, אבל אברמיצקי מצביע בספרו על נקודה עיוורת חשובה בראיית השוויון הקיבוצית – שמתקיימת בעיקר כלפי פנים והרבה פחות כלפי חוץ. הרכב האוכלוסייה ההומוגני בקיבוצים הוא מקור לאי שוויון חריף בין מי שיכול להתקבל לקיבוץ לכל אלה שהקיבוץ לא יהיה מוכן להכניס אותם לשורותיו. "כולם יהודים, כמעט כולם אשכנזים, וכולם עם אידיאולוגיה זהה – סוציאליסטית", הוא אומר. "תחשוב על שוודיה ונורווגיה. אלה מודלים של מדינת רווחה נדיבה מאוד עם רמת שוויון הרבה יותר גבוהה מארצות הברית. אפשר לשמור על מודל כזה רק כשאתה באמת עשיר, והדבר השני הוא – והחשוב – זה ההומוגניות של האוכלוסייה. ההומוגניות הזאת מסבירה למה גם היום קיבוצים לא מתאימים לכל אחד ויש בהם סינון קפדני. אם יש לך רק השכלה תיכונית, לא ייתנו לך להיכנס לקיבוץ, ואין בהם ערבים או דרוזים. במקור מעל 90% מהאוכלוסייה הקיבוצית היתה אשכנזית. השוויון הוא פנימי, על חשבון אי שוויון בחוץ".

למה כמעט לא היו מזרחים בקיבוצים?
"כי צריך לזכור שעבור אנשים שבאו ממדינות המזרח התיכון, המשפחה הגרעינית היתה חשובה הרבה יותר. הם לא היו מוכנים לוותר עליה בשביל משפחה גדולה כמו משפחת הקיבוץ, לכן מראש הרעיון של הקיבוץ לא קסם להם והם העדיפו להקים מושבים".

כשחדר האוכל הופרט

את תהליכי ההפרטה שהתרחשו בקיבוצים החל מסוף שנות ה־90 מחלק אברמיצקי לשלושה שלבים. השלב הראשון היה רפורמות שנועדו למנוע בזבוז ולהגביר יעילות, כמו מעבר מתשלום חשבון החשמל במרוכז, לתשלום של חשבונות אישיים נפרדים, כדי לעודד חיסכון ולמנוע מאנשים להשאיר אור ומזגן פועלים כל היום. בשלב זה הופרטו גם חדרי האוכל וענפי משק מסוימים, והובאו יועצים חיצוניים לניהול. השלב השני כבר היה עמוק יותר ונגע בליבת הקיבוץ: המעבר לשכר דיפרנציאלי, והפסקת הנוהג שבו החברים העבירו את כל המשכורת שלהם לקיבוץ, סימן את סוף עידן השוויון בהכנסות. השלב השלישי מתרחש בימים אלה, ובמרכזו הפרטת הקרקעות, ובראשן שכונות הרחבה.

לא כל הקיבוצים יישמו את תהליכי ההפרטה הללו באותו אופן ובאותה מידה, וישנם גם קיבוצים שנותרו שוויונים ושיתופיים – בעיקר אלה שנשארו עשירים גם לאחר המשבר, כמו חצרים, יטבתה ומשמר העמק – והם מצליחים כלכלית עד היום. בקיבוצים אלה גם לא התרחשה בריחת מוחות. בסך הכל, כ־20% מהקיבוצים, המונים 35־40 יישובים, מבוססים עדיין על שוויון מלא ומצליחים ביותר כלכלית.

 מה יקרה בשלב הבא בהפרטה?
"כבר עכשיו מתחילים לראות מודלים חדשים בהפרטת רכוש ובהרחבות, כמו למשל הרחבה רק לבני הקיבוץ. יש כאלה שמרחיבים לכולם – ניקח את הפרדס, נקים בו שכונת הרחבה, הדיירים ישלמו לקיבוץ על השירותים – על הבריכה, על המכבסה, על חדר האוכל. ויש כאלה שמאפשרים לקנות מניה בקיבוץ, כפי שקורה למשל בקריית ענבים, שם הדיירים משלמים תשלום גבוה יותר על הקרקע ונהפכים חברים קבועים בקיבוץ. יהיו גם קיבוצים שיישארו שיתופיים, קיבוצים חזקים כמו חצרים, משמר העמק, גן שמואל, לא רק שהם נשארים שיתופיים, אלא גם הם יצרו מעין איגוד בשם 'הזרם השיתופי' – לדעתם קיבוץ זה רק מי שנשאר שיתופי באמת".

האם ייתכן שהבעיה הגדולה ביותר של הקיבוצים היתה בכלל חיצונית? העושר שנוצר בישראל, מחוץ לקיבוץ, משך אנשים מוכשרים, חרוצים ומשכילים לחפש הזדמנויות כלכליות ומקצועיות מחוצה לו.
 "הפיכתה של ישראל ממדינת צנע למדינה מפותחת עם פריחה אדירה של הייטק אכן גרמה לאנשים מוכשרים בקיבוץ להתבונן החוצה. רבים מהם שאלו את עצמם 'למה אני צריך לחלוק את העושר שלי עם איזה חלבן או טרמפיסט, כשבתוך שעה וחצי של נסיעה אני בתל אביב, שם ארוויח תשואה יפה לכישרון שלי'. מחקר שעשיתי ב־2009 הראה שאכן שהאנשים המוכשרים ביותר הם אלה שעזבו את הקיבוץ. יחד עם זאת, בקיבוצים, במקום לפרק, חישבו מסלול מחדש. הם אמרו, לא ניהפך לחברה עירונית רגילה, עדיין נשמור על רשת ביטחון, על עזרה הדדית, על סיוע לחלש, וכך הרבה חברי קיבוץ צעירים כן רוצים להישאר וגם הרבה משפחות חדשות רוצות להיקלט בקיבוץ. המטרה היתה להשאיר כמה שאפשר מהיתרונות המובנים של הקיבוץ ולאפשר לאנשים לממש את הכישרון שלהם עם הגמול המתאים".

אבל כולם רצו להישאר שיתופיים. פשוט יש קיבוצים רבים שקרסו – ונאלצו להתאים את עצמם.
"קיבוצים שנשארו עשירים הצליחו לשמור על החברים החזקים. לעומת זאת, קיבוצים שנפגעו מהמשבר היו חייבים לוותר על שכר שוויוני כדי למנוע מאנשים מוכשרים לעזוב. חשוב לזכור שגם בקיבוצים שהופרטו נשמרים עדיין ערכים שוויוניים כמו רשת הביטחון, עזרה הדדית, ועזרה לחלשים".

איך מקבלים בארצות הברית את רעיון הקיבוץ כיום?
"בישראל כולנו חיים את ההיסטוריה של הקיבוצים ואת האנשים עצמם. לכל אחד יש את החבר שהיה בקיבוץ וכל אחד מתישהו ביקר בקיבוץ. בארצות הברית יש יכולת מהירה יותר להסתכל על התמונה הגדולה של הקיבוץ, והם מתבוננים בה בפליאה. 'אנשים באמת חילקו הכול שווה בשווה? ועוד הצליחו? איך זה קרה?' שואלים אותי. האמריקאים מתחברים מאוד מהר לפליאה של איך זה מצליח. כשאי השוויון גדול מאוד, וכשמצד אחר יש שם תנועה חזקה לחשיבה כלכלית אחרת, המחקר מקבל תהודה רבה. בהוצאת פרינסטון חטפו שוק בהתחלה כשהם ראו שאני פותח את הספר בפרק על איך הסבים שלי הקימו את קיבוץ נגבה, כי זה ספר אקדמי. אבל כשהם קראו הם חיבקו את זה ומאוד התלהבו. לאמא שלי ירדו דמעות מהעיניים כשהיא קראה את הפרק הזה".

 

האם אתה מתכוון להשתקע בקיבוץ כשתחזור לישראל?
"אני מאוד אוהב את הקיבוץ, הוא חלק מרכזי בחיי והילדים שלי מאוד אוהבים לבקר שם, אבל באופן אישי, נראה לי שטוב לי יותר להסתכל עליו מבחוץ. סטנפורד היא אוניברסיטה נפלאה, שמעודדת תרומה לחברה ולעולם. אני מרגיש בר מזל שהיא מאפשרת לי לתרום חזרה דרך הוראה ומחקר. גם זה אלמנט ששאוב מהרעיון הקיבוצי".

 יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:

למה תיירים מכל העולם מגיעים לכפר הדייגים הזה?

מכה לפייסבוק: "ארה"ב מוכנה לפרק את חברות הטכנולוגיה הגדולות"