את הטראומה שחטפתי מחיפוש הדירה שלי התקשיתי לשכוח. עברו מאז שנתיים, ורק עכשיו העזתי להיפרד מהדירה שלי לשלום. אלו היו ארבעה חודשים במהלכם ראיתי 3-4 דירות ביום, כל יום. ארבעה חודשים של שיחות עם עשרות דיירים, בעלי דירות, מנהלי נכסים, עורכי דין ומתווכים. ארבעה חודשים בהם הטלפון שלי התפוצץ באנשי קשר נוסח ״x דירה ב-y״, במהלכם ניצלתי (פעמיים לפחות) מדירות שעברו פינוי בינוי שבועות בודדים לאחר מכן.
במהלך אותה תקופה גם כמעט חתמתי על דירה, שני בניינים ימינה מהדירה ששכרתי בסוף מסע החיפושים. כשבעלי הדירה במחיר השערורייתי (דאז) של 4,500 שקלים - עבורם הייתי מקבלת חדרון שנבנה על גג בדרום תל אביב - ביקשו לשוחח עם הבוס שלי (כדי לדעת שאני עובדת, ושלא לומר: עובדת *טובה*), כמובן שהסכמתי. גם כשהם ביקשו ערבות של אלפי שקלים במזומן (כי הם נכוו מניסיון עבר), לא היססתי. אחרי שעברתי את שלב א׳ באודישן - שהוא לראות את הכלה, הוזמנתי לשלב ב׳ - לראות את החתן. לבשתי חולצה מכופתרת, עליתי על הלוק הרציני ביותר שלי, והלכתי לפגישת היכרות עם עורך הדין שמנהל את הנכס עבור בעלי הבית. הלך טוב למרות הערות שוביניסטיות שהחלקתי בגיחוך מובך (בסופו של דבר, ״מציאה״ באזור ״מבוקש״ על הפרק), ועברתי לשלב ג׳ - שיחת היכרות עם בעלי הדירה.
הם היו זוג אחים שגרים בארצות הברית, שהעולם חייך אליהם קצת יותר מלרוב בני האנוש והנחית עליהם פיסת גג עלובה בדרום תל אביב. הם תיחקרו אותי במשך דקות ארוכות על חיי האישיים (זוגיות, הרגלים, תחביבים, עבודה, שעות בהן אני בבית ושעות בהן אני בחוץ ושאר נפלאות), וידאו שאביא את הפיקדונות (במזומן, כי הם נכוו, למקרה ששכחתם), וביקשו לקבל את תלושי השכר שלי במייל. שוב: כן, כן, ועוד הפעם כן. בשלב זה גיליתי שיש מתווך (איפה הוא היה עד עכשיו? שאלה נפלאה), וגם בעניין זה - הסכמה נלהבת.
האחים ברי המזל הלכו להתייעצות קטנה, והודיעו לי יומיים לאחר מכן שנמצאתי לא מתאימה לשכור את הנכס. בדיעבד אני מתביישת שהסכמתי לכל התנאים הדרקוניים עבור הקופסא ההיא, אבל אותו עולם שחייך לאחים מאמריקה החליט לחייך גם אליי - ושלח לי את בית החלומות שלי. התקשרתי למספר שהופיע במודעה חסרת כל פרטים ביד 2. לא היו תמונות, לא היה מידע, רק דירה (עם חלונות) באותו הרחוב. הגעתי לבניין באחד מימי ינואר הגשומים, פגשתי את בעל הבית שגר קומה מתחת לדירה להשכרה, והתאהבנו במבט ראשון. לא היו מלחמות עם דיירים אחרים, לא היו עוד מועמדים. דיברנו כמה דקות, הדירה הייתה משופצת, צבועה ובמצב מעולה, במחיר סביר לחלוטין וחשוב מכל - עם בעל בית שהוא בן אדם, באמת. שבוע לאחר מכן נכנסתי לדירה, שבאמת הפכה עם השנים לבית.
המחירים שאנחנו משלמים כשוכרים, התנאים שאנחנו נאלצים להסכים להם, השוק הפרוץ, המכוער והאכזרי בו אנחנו הם אלה שנסחרים, וחוסר האנושיות שאנחנו נאלצים להתמודד איתו כשאנחנו מחפשים בית - זו פשוט בושה
שילמתי עליה מחיר ״של פעם״, ונהניתי בה מכל רגע. נכנסתי אליה באחת התקופות המורכבות בחיי - רגע אחרי פרידה דרמטית מבן זוג, מהורים, ומחיים שכבר לא רציתי - והיא הכילה אותי ואפשרה לי להפוך לאדם שתמיד חלמתי להיות. בישלתי בה, אירחתי בה, בכיתי בה וצחקתי בה. חשבתי שאני יודעת בה הכל, ואז הבנתי שאני לא יודעת כלום. התאהבתי בה ונשבר לי בה הלב.
אחרי שנתיים של חיים שלמים - החלטתי לעזוב אותה, את תל אביב ואת הארץ, ולטוס לטייל במקסיקו.
אף אחד לא סיפר לי שזה מה שאצטרך לעבור. ועוד מעמדת כוח
כשחזרתי לארץ, החלטתי לעזוב את הדירה שלי. כשאת חיה חודש שלם במחיר של חודש שכירות אחד, כולל נסיעות, אוטובוסים, טיסות, בילויים, מלונות, טיולים, אוכל, אלכוהול, סדנאות, שיעורי יוגה וכל מה שאתם מעלים על דעתכם, קשה לחזור למציאות בה סכומי עתק יורדים לך מהחשבון לפני שפתחת את העיניים.
לשלם את הסכום המופרך הזה עבור דירה בתל אביב - אותה החלטתי לעזוב - הרגיש לי הגיוני אפילו פחות, ולאט לאט התחלתי להיפרד מהרעיון של לחזור הביתה.
היה לי ברור שאם אעזוב את הדירה אמצא מחליפים ברגע, והיה לי ברור אפילו יותר שזה לא יקח יותר מדי זמן. מה שפחות היה לי ברור זה עם איזה חלקים פחות זוהרים אצטרך להתמודד כשאני בצד ״המפרסם״. אלו בוודאות צרות של עשירים, אבל בתור מישהי שהיא לא בעלת נכס ובטח שלא עשירה - ליבי נחמץ.
View this post on Instagram
הבטחתי לבעל הבית שלי, שהפך עם השנים לחבר אמת, שאמצא לו דייר או דיירת טובים ואמינים. פרסמתי את הדירה בעמודי האינסטגרם והפייסבוק האישיים שלי. בלי סופרלטיבים נוסח ״בנסיבות משמחות באמת״, ״דירה שהיא בית״, ״בעל דירה מלך״, או ״מחיר של פעם״, בעיקר גם המחיר ששילמתי, שנחשב זול ביחס לשוק, הוא לא מחיר שצריך לשלם בעיניי על קירות בתל אביב - אבל זה נושא לכתבה אחרת.
תוך דקות נערמו בתיבת ההודעות שלי עשרות פניות. עד כאן, יופי לך, על מה את מתלוננת, אבל התוכן שלהן - הוא זה שגרם לי להתכווץ.
אין דרך אחרת לתאר את אופי הפניות שקיבלתי חוץ מתחנונים. האנשים שפנו אליי, כולם צעירים בשנות העשרים לחייהם, מיהרו לפרט באוזניי את נסיבות חייהם הכואבות, את הסיטואציה המורכבת אליה הם נקלעו, את הפרידה המזעזעת מהאקס, את השותף שהעיף מהדירה, את התקרה שנפלה ואת העובדה שהם מחפשים דירות כבר מספר חודשים ויותר.
כשאת חיה חודש שלם במחיר של חודש שכירות אחד, כולל נסיעות, אוטובוסים, טיסות, בילויים, מלונות, טיולים, אוכל, אלכוהול, סדנאות, שיעורי יוגה וכל מה שאתם מעלים על דעתכם, קשה לחזור למציאות בה סכומי עתק יורדים לך מהחשבון לפני שפתחת את העיניים
הם היו מוכנים לעשות הכל, באמת הכל, כדי לבוא *לראות* את הדירה, והיו מוכנים לעשות אפילו יותר כדי לסגור חוזה. כשדיברתי עם אחד האנשים שפנו אליי על הריהוט שאני רוצה למכור, הוא ציין באוזניי שיש לו ריהוט של דירה שלמה שהוא רכש רק לפני מספר חודשים. באותה נשימה הוא גם הבהיר שאם זה דיל ברייקר - הוא יקנה ממני את כל הרהיטים שאני רוצה למכור, ובכל מחיר שאנקוב בו.
כשאמרתי למתעניינת אחרת שאני רוצה לסבלט את התקופה שנשארה לי בחוזה - היא אמרה שהיא מוכנה לשלם כפול, למרות שהיא צריכה לפנות את הדירה שלה חודש אחרי תאריך הכניסה. וכשאמרתי למתעניין נוסף שיכול להיות שבעל הבית מקפיא את החיפושים כי הוא שוקל מכירה - הוא ביקש ממני לקבל את המספר שלו כדי שיוכלו לדבר על האפשרויות.
אנשים שלא הכרתי שלחו חברים משותפים (שלמדו איתי ביסודי, שעשו איתי פעם שיעור יוגה, שהכירו את השכנה שגרה בבניין שמולי שאני לא בטוחה איך קוראים לה) כדי לדבר איתי. אנשים אחרים כתבו לי מגילות על כמה החבר הכי טוב שלהם הוא האדם המושלם לשכירת הדירה (כי הוא אחראי, כי הוא מתנדב, כי הוא בן אדם טוב, כי הוא מבשל מדהים, או, שוב, כי הוא בדיוק נפרד מחברה שלו). אחרים כתבו לי כל יום מתי אפשר לראות את הדירה, הבטיחו לבטל משמרות, להבריז ממבחנים, לדחות את הביקור שגם ככה נדחה אצל סבא וסבתא ולהגיע רגע לפני טיסה לחו״ל.
ברור לי שיהיו קוראים שיחשבו מה לעזאזל אני רוצה. שיפצירו בי להגיד תודה שאני לא זו שמחפשת, ויתמלאו זעם על האופן שבו אני רואה את הדברים, אבל הפעם הראשונה בחיים בה הייתי בצד המפרסם ולא בצד המחפש, הבהירה לי את מה שתמיד ידעתי: המחירים שאנחנו משלמים כשוכרים, התנאים שאנחנו נאלצים להסכים להם, השוק הפרוץ, המכוער והאכזרי בו אנחנו הם אלה שנסחרים, וחוסר האנושיות שאנחנו נאלצים להתמודד איתו כשאנחנו מחפשים *בית* - זו פשוט בושה.
זו קלישאה לעוסה היטיב שדובר עליה לא מעט, אבל העובדה שמילוני צעירים וצעירות, רווקים ורווקות ובעלי משפחות, לא יכולים לאפשר לעצמם מקום שיהיה הבית שלהם, המקלט שלהם, הסביבה הבטוחה שלהם - היא אחת מיני תעודות עניות רבות לאיכות החיים הרעועה בארץ.
למה זה נעשה מובן מאליו שעל כל נכס צריך להילחם
בכתבה שפרסמנו לפני כחודש דיברנו על הרבעון הרביעי של השנה, שהוא הקשה ביותר בשוק השכירות. משפחות וסטודנטים שמבקשים לעבור דירה נוהגים לעשות זאת בקיץ, ובעלי הדירות מנצלים זאת היטב בשכר הדירה.
בחודשי הסתיו והחורף הביקוש יורד, לרוב, ובהתאמה גם שכר הדירה מתעדכן כלפי מטה. נתונים של אתר יד2 מראים שב-20 ערים לפחות חלה ירידה במחירי שכר הדירה המבוקשים באתר בין הרבעון השלישי לרביעי של השנה. באריאל חלה ירידה של לא פחות מ-7% במחיר השכירות הממוצע המבוקש באתר, מ-4,721 שקל ל- 4,395 שקל. בשדרות ובנס ציונה חלה ירידה של 4% במחירי השכירות המבוקשים. אפילו בתל אביב, שיאנית הדרישות המופרכות של שכר הדירה, חלה ירידה של 2% בשכר הדירה המבוקש, ולמרות זאת ואף על פי כן, את הטראומה המשותפת לכל השוכרים מחפשי הדירות - הצלחתי להרגיש היטב.
אמא שלי משלמת שכירות וכנראה תשלם שכירות כל חייה. אימא שלי הראתה לי כל החיים איך עובדים קשה, איך סוגרים את החודש, ואיך עומדים בתו האיכות המועדף בישראל: הישרדות
למה צעירים, סטודנטים, זוגות טריים, שרק מחפשים מקום להניח בו את הראש בלילה, שרק רוצים סביבה אליה הם יוכלו לחזור אחרי יותר מדי שעות עבודה בחוץ, צריכים להציע לשוכרים אחרים את מיטב כספם עבור דירה?
למה זה נעשה מובן מאליו שעל כל נכס צריך להילחם, להסכים לתנאים דרקוניים כאלו ואחרים, ולשלם סכומי עתק מעבר לשכר הדירה המוגזם גם ככה? ומטריד יותר מכל זה למה, אחרי שנים של מאבק, אחרי מחאות של מאות אלפים, אחרי אלפי כתבות, פוסטים וזעקות - אף אחד לא עושה עם זה כלום?
קראתי את כל הכתבות שעלו בחיפוש ״מצוקת הדיור״
הגשתי לעורכים שלי את הטור הזה בלי פסקת סיום, וכולנו הסכמנו שהיא חסרה. מאז ההגשה אני מנסה לפענח מה היא ״המילה האחרונה״ שאני רוצה להגיד. מה המסגור שמגיע לטור הזה, ומה בעצם אני רוצה או מציעה.
מאז ההגשה הפכתי את האינטרנט וקראתי את כל הכתבות שעלו בחיפוש ״מצוקת הדיור״ ו״בעית השכירות״. הגעתי לאי אלו רפורמות עלומות שהציעו שרי כלכלה מתחלפים, מצאתי פתרונות בצורת פינוי נתב״ג, בניית עשרות אלפי יחידות דיור ושלל תוכניות שבעיקר זועקות שנים של עבודה, אבל הדבר היחיד שלא מצאתי הוא כאב.
מי שכואב את מצוקת הדיור הם לא אלו שדואגים לקדם את הפתרון אליה. מי שכואב את מצוקת הדיור יוצאים כל יום לעבודה, ועושים הכל מדי חודש בחודשו כדי לדאוג לשכר הדירה הבא. מי שכואב את מצוקת הדיור לא מרוויח משכורת של חבר כנסת, לא גר בדירות של ההורים וגם לא בדיוק יודע מה יהיה הלאה.
אימא שלי משלמת שכירות וכנראה תשלם שכירות כל חייה. אימא שלי הראתה לי כל החיים איך עובדים קשה, איך סוגרים את החודש, ואיך עומדים בתו האיכות המועדף בישראל: הישרדות. אימא שלי, כבודה במקומה מונח, אבל מה ששובר לי את הלב באמת זה שסבתא שלי משלמת שכירות, ומה היא תעשה כשהיא פשוט לא תוכל?
בכנות אגיד, אני לא יודעת מה אני מציעה. אני כן יודעת שבחלקים אחרים בעולם אנשים לא נאבקים בשיניים על פיסת בית. אני כן יודעת שיש מקומות שבהם הדבר הכי בסיסי הזה, המקום אותו לא צריך לעזוב, באמת מרגיש יציב. אני כן יודעת שיש אנשים שלא צריכים לשחד אחרים בשביל לראות דירה, ואני בטוחה שיש מקומות שבהם אנשים שאמורים לצאת לפנסיה לא צריכים למצוא את הדרכים לשלם שכר דירה מופקע. ולמגיבים שיגיבו ״אז סעי לשם״ (בתקווה שבלי תוספות של בוגדת וכדומה), תנו לי לחסוך את התגובה: אני בהחלט אסע. בתקווה שאצליח לחסוך אחרי שכר דירה.