
בגלישה באתר הבית של חברת Netwise בולטת פונקציית "הוראות ההגעה", הממוקמת מיד לאחר פונקציית "צור קשר". ההיגיון מתבהר כשמבחינים כי החברה שוכנת בקיבוץ בארות יצחק; לטובת הלקוחות המאותגרים גיאוגרפית מפורטים מספרי הכבישים, המחלפים, הפניות, הנתיבים, השילוט והכיכרות, ואף מתפצלים לטובת המגיעים מאזור ירושלים ולאלה המגיעים מאזור תל אביב. הקיבוץ, השוכן ממזרח ליהוד, נבחר למקום מושבה של חברת ההיי-טק, המונה 250 עובדים ומספקת מערכות אינטרנט לארגונים. היום מתרווח בכיסאו בועז חן, המנכ"ל, כשמחלון המשרד קורצים אליו שדות הקיבוץ, ומתפייט: "אני מרגיש כאילו יש הרבה יותר שמיים באזור, הרבה יותר מבתל אביב".
העלייה במחירי הנדל"ן בשנתיים האחרונות הובילה עסקים רבים, קטנים כגדולים, להעתיק מושבם אל הפריפריה מתוך רצון לחסוך בעלויות. יותר מזה, עסקים מסוימים אף מוצאים את התשובה במושבים ובקיבוצים, רחוק מאוד מנוף העסקים המוכר.
אך בפרספקטיבה רחבה יותר, רבים מבעלי העסקים מספרים על יתרונות רבים של סביבה פרובינציאלית. "בין השנים 2000-2006 היה משבר גדול בתחום הנדל"ן העסקי בעקבות משבר ההיי-טק", מלמד עמוס גלזר, ראש החטיבה העסקית מסחרית של אנגלו-סכסון, על השינויים בענף. לדבריו, "באותן שנים המחירים צנחו בתל אביב ב-50%, ובתקופה הזו היה שווה לחברות לשכור משרדים בתל אביב ולהיות במרכז העסקים. בשנתיים האחרונות מחירי הנדל"ן התייקרו, הן מבחינת שכירות והן מבחינת אחזקה וארנונה, ומשבר הדולר אף החריף את העלויות שהפכו לשקליות, לכן משרדים רבים מעדיפים לצאת אל מחוץ לעיר".
כיום, המחיר למטר רבוע במשרד בתל אביב עומד על 80-125 שקל. בשנות המשבר, לצורך השוואה, המחיר נע בין 10 ל-12 שקלים למטר רבוע. מחירי הנדל"ן בפתח תקווה, למשל, זולים היום ב-40% מאלה שבתל אביב, ועומדים על 65 שקל למטר רבוע. הארנונה ביישובי הפריפריה זולה בכ-60% מהארנונה העסקית בתל אביב.
"נוצר מצב שבו חברות היי-טק, סטארט-אפים, מעבדות וחברות פיתוח למיניהן, הנדרשות לשטחים רבים, העתיקו עצמן מתל אביב. לעומתן, משרדים קטנים, כמו משרדי עורכי דין, רואי חשבון ויועצים למיניהם, שאינם נדרשים לשטחים גדולים, מצאו שעדיף להם להישאר במרכז העסקים. גם בירושלים נרשמות עליות במחירי הנדל"ן, ומעבר למשרדים ממשלתיים - העסקים מעדיפים להתרחק ממרכז העיר".
לשיקול הכלכלי הבולט מתווסף שיקול כלכלי נוסף המוכר בערים הגדולות: הנטל של עלויות החניה. "הפער בין מחירי החניה בעיר לעומת הפריפריה עומד על 50%", אומר גלזר. "מקום חניה בתל אביב יעלה בין 800 ל-1,000 שקלים, לעומת מקום חניה בפריפריה, שיעלה 400-500 שקלים. המשקיעים רוצים לקבל תשואה על כספם, והעלויות בערים הגדולות לא משתלמות להם".
ארטיק בצרכנייה של הקיבוץ
אלא שממש כמו חפצים אישיים שנשארים מאחור כשעוברים דירה, כך גם בעקירת חברה ממקומה, ישם עובדים שאינם שורדים את המעבר. מספרת לימור דנון, מהנהלת חברת "איתן ספקים" המשווקת מוצרים פרה-רפואיים לרשתות הפארם: "עברנו לפני שלוש שנים למושב בית חנן, לאחר שבמשך עשור היינו ממוקמים ברחוב ארלוזורוב בלב רמת גן. היו לנו שם בעיות של גישה לספקים, פריקה וטעינה, והארנונה הייתה גבוהה מאוד. ברגע שהתפנה מקום במושב בית חנן, החלטנו לעבור. הרווחנו מקום גדול יותר וזול יותר, עם רמפות לספקים וחלל עבודה, ותוך כדי כך פתרנו גם את בעיית החניה האיומה של רמת גן. עם המעבר ארגנו הסעות נוחות לעובדים שמתגוררים ברמת גן, אבל בכל זאת הייתה נשירה של כמה מהעובדים. כיום נשאר רק גרעין חזק וקטן של עובדים שעדיין מגיעים בהסעות מרמת גן לבית חנן".
מעיד גם חן: "המעבר של החברה לבארות יצחק נעשה עם תהליך מיזוג שעברנו, אז נוצר מצב שבו חלק מהעובדים הגיעו מפתח תקווה וחלקם מירושלים. תחילה ארגנו הסעות לעובדים מתל אביב ומירושלים, אבל המעבר גרם לכמה עובדים לעזוב בגלל הריחוק". העובדים הממשיכים עם החברה לפריפריה מרוויחים בהיבט הקריטי של הפקקים בשעות העומס. "נוחיות ההגעה של העובדים למשרדים הוא נושא כאוב מבחינת משרדים רבים. כולם היו רוצים לנסוע בניגוד לכיוון התנועה. גם כאן בולט השיקול הכלכלי, משום שניתן כך לחסוך 50% מזמנו של העובד שעומד בפקקים", אומר גלזר. חן מאשר ומוסיף: "זמן ההגעה לבארות יצחק, מתל אביב או מירושלים, עומד על חצי שעה, בעוד שבתוך תל אביב זמן הנסיעה בין שלושה רחובות יכול להיות אפילו ארוך יותר".
אתי אשד, בעלת חברה ליחסי ציבור, נטשה דווקא את ירושלים: "משרדנו היה בגבעת שאול, שזה אמנם אזור משופע במשרדים, אבל התשתיות שם פשוט איומות. במשך כל היום הכבישים היו פקוקים, באזור ישנם אולמות אירועים, ובערבים, בשעת היציאה מהמשרד, הרחובות היו סתומים באנשים ובמכוניות, כך שלא ניתן היה לפלס את הדרך בין ההמונים. בשלב מסוים החלטתי להעתיק את מקום מגוריי, ובמקביל את מקום העסק, למבשרת ציון. מאז אין לנו בעיה של חניה או של פקקים, אין יותר דוחות חניה, ונפתרה בעיית התחבורה".
התלונה המרכזית של העובדים היא שהריחוק ממרכזי העסקים מרחיק אותם גם מאזורים של מזון סביר וראוי למאכל אדם סביר. הפסקת הצהריים, שקודם הייתה מלווה בדילמות טובות, סובלת מחוסר היצע. בעלי העסקים מצליחים לראות את החיובי גם בזה, גם אם העובדים לא יסכימו איתם. חן: "זה נכון שבהרצליה העובד יכול לבחור בין שלל המסעדות ולרדת עם הקופון היומי למסעדה אופנתית, אבל אז צריך לחכות חצי שעה למלצרית, והפסקת הצהריים מתבזבזת. אנחנו עובדים עם חברת משלוחים, וכך האוכל מגיע למשרד והעובדים לא מטרטרים את עצמם בין המסעדות. מה גם ששעת הצהריים הופכת לאיכותית יותר. העובדים אוכלים בפאטיו שבמשרד, ברוגע".
לדעת אשד, בתחום הקולינרי דווקא חל שיפור, גם אם הוא מגיע מבית: "אמנם היינו ממוקמים באזור מלא במסעדות, אבל בקושי היה אפשר לעבור את הכביש כדי להביא את האוכל. המעבר למבשרת ציון גרם לנו לשדרג את המטבח במשרד. המטבח גדול ומאובזר יותר, ויש בו פינת אוכל מרווחת. הכנסנו מיקרוגל, טוסטר, תנור ומקפיא, והעובדים מביאים מצרכים ומכינים ארוחות ביתיות במשרד. וכשלא מתחשק תמיד אפשר לקפוץ לאבו גוש ולהביא חומוס".
גם יורם רוזנבאום, מנכ"ל חברת לופה, המייצרת אלבומי תמונות וספרים דיגיטליים, שעקרה מאזור התעשייה של כפר סבא לקיבוץ נחשונים, מתמוגג: "בצרכניה של הקיבוץ יש הכול, אפילו ארטיק, שאי-אפשר למצוא בשום מסעדת היי-טק, ובאופן שוטף אנחנו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ. פעם בחודש כל העובדים עושים מנגל על הדשא בימי חמישי בערב. זה לא משהו שאפשר לעשות בבנין משרדים מפואר".
מגיעים לעבודה עם הכלב

חלק מהעסקים יכולים גם למנף את הסביבה החדשה לטובת תדמית החברה, ולהפוך את המעבר לאזור כפרי ומבודד לחיזוק המותג. כך עשה רוזנבאום לחברה שבניהולו: "לאחר יותר משנה שבה היינו ממוקמים בבניין משרדים יוקרתי, ומתוך חלום לבנות את בית לופה, ידענו שהקיבוצים מציעים שטחים לעסקים. הגענו לקיבוץ נחשונים וראינו את בית הילדים הישן, מבנה בן חמישים שנה. מיד ידענו שנשפץ אותו ושנתמקם בו. זה עולה בקנה אחד עם העובדה שאנחנו נותנים שירות למוצר שדורש התייחסות חמה ומשפחתית. אני, כבעלים וכיזם, רוצה שהעובדים ירגישו תחושת משפחתיות, שאותה הם יעניקו גם ללקוחות. ובקיבוץ, כשסביבנו מדשאות, שקט ושלווה, אנחנו משיגים את האווירה המתאימה לרוח המוצר". שיקול נוסף שמציג רוזנבאום הוא תחושת הביטחון שהוא ועובדיו חשים כאשר שעות העבודה מתארכות אל תוך הלילה: "אנחנו נותנים שירות זמין לאורך כל שעות היממה, מה שמוביל לשעות עבודה ליליות. אני, בתור מעסיק, מרגיש יותר נוח להשאיר עובד בקיבוץ בשעות הלילה מאשר בלב אזור תעשייה מנוכר".
אשד לא מתגעגעת. "אם מרכז העניינים זה לחכות למעלית בבניין משרדים, להידחף אליה ברגע שהיא מגיעה, ואז להחזיק אותה כי מישהו בלובי צועק שנחכה, אז זה ממש לא חסר", היא אומרת. "היום אני מגיעה למשרד ויש סביבי גינה יפה, צמחייה וחניה. זה משהו שגם הלקוחות מרגישים. על אף שרוב העבודה נעשית דרך האימייל והטלפון, שמתי לב שמאז המעבר הלקוחות אוהבים הרבה יותר להגיע אלינו, אפילו לעצור אצלנו בדרך לירושלים ולשתות קפה". ואכן, בעלי עסקים רבים מעידים שהלקוחות מרוצים מהאווירה השונה. "לקוחות דווקא אוהבים את המיקום החדש", אומר חן. "מרכזים את הפגישות לחצי יום, והלקוחות מעידים שאפשר להתנתק כאן מהכול ולעבוד בשקט. יש לזה יתרון. זה יותר נוח להגיע לסביבת עבודה בקיבוץ או במושב מאשר לבוא עם חליפה ועניבה למרכז עסקים עירוני. כאן יש פתיחות ומרחב, יש אפילו עובדים שמגיעים לעבודה עם הכלב".