"שלום וברכה, אנשים טובים. אני ג', גרוש בן 46 והחיים שלי התפרקו, שלא באשמתי. ללא העזרה שלכם, בתחילת ינואר איאלץ לפנות את הדירה הקטנה שבה אני חי, אליה מגיעה הבת המקסימה שלי פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני".

במילים אלה פותח ג.א. את הפנייה הנרגשת שלו באתר giveback, לעזור לו לעמוד בחזרה על הרגליים. מדובר בפנייה יוצאת דופן, אבל כזו שמאפיינת את אתר מימון ההמון, שבניגוד לאתרים אחרים לא מציע הצעות להשקעה או הלוואות, אלא עזרה למי שזקוק לה.

ג' מסרב להסגיר פרטים על זהותו, לדבריו בעיקר בגלל הבושה. אולם בדיקה מעלה שאכן מדובר באדם אמיתי. גם באתר עצמו קיבלו פרטים מזהים וטלפון ליצירת קשר לפני שהסכימו להעלות את הקמפיין.

לטענתו, בדרך לתחתית עבר ג' בעבודה בהיי טק, ממנה פוטר. אז גילה כמה אכזרי יכול להיות השוק לבני 40 פלוס. הוא ניסה לפתוח עם חבר ילדות עסק שנראה מבטיח, אולם הכל קרס כאשר החבר הסתבך עם השוק האפור וברח מהארץ. ג' נשאר כאן, עם כל החובות, המזונות ועם עלות הטיפול הרפואי באביו שאובחן שלוקה במחלה נדירה.


מאז ג' עושה הכל כדי לעמוד בחזרה על רגליו, לדבריו. "אני שוטף חדרי מדרגות, שומר בלילות, עובד בפיצוציה", הוא מתאר בפנייה לגולשים. אז החליט לפנות לעזרה כדי לעמוד בחזרה על הרגליים. "חבר שראה שיתוף בפייסבוק לקמפיין גיוס המונים של הפועל תל אביב בכדורגל הפנה אותי אל האתר", הוא מספר בשיחה עם mako, "הוא שכנע אותי שתסריט של אלף איש שיתרמו 180 שקל כל אחד בממוצע זה לא בשמיים. אבל החלטנו לקבוע רף של 18 אלף שקל. בגלל שכבר בינואר אני עלול לאבד את הבית, החלטתי לתת לזה צ'אנס עד לשבת הקרובה, 31.12, כדי שאוכל לקבל את הסכום לעזרה ראשונה בתשלום שכר דירה".



עמוד הפרויקט של ג'

חברו של ג', ביחד עם שתי חברות נוספות, אחראי להפצה של הפרויקט. "מצד אחד, אני נפעם ומלא השתאות ותודה לכל מי שתרם", אומר ג',  "מצד שני, כנראה שהיינו אופטימיים מדי כי אחרי שלושה ימים באוויר הגענו בקושי למחצית הסכום המינימלי וכאמור יש לפרויקט רק עוד ארבעה ימים. אני מניח שלעובדה שאני לא יכול להיחשף מקשה על חלק מהאנשים לבטוח ולתרום, אבל זה משהו שלקחתי בחשבון. לא הייתה לי ברירה אחרת".

החובות, הוא מסביר, התחילו אחרי חודשים של חיפוש עבודה כושל, ודמי אבטלה שהיו פחות מחצי מהשכר הריאלי שלו.  "הרבה מאוד דחו את הפנייה שלי בטענה שאני 'אובר קואליפייד'", הוא מספר. "בלית ברירה נאלצתי לקחת הלוואות מהבנק ומגורמים חוץ בנקאיים (כרטיסי אשראי וכו'), והעזרה ממשפחה ומקרובים לא הספיקה יותר. אין לי טענות אליהם, כולם עשו מעל ומעבר. חלקם נעזרו בי לפני כמה שנים, כשהם היו נזקקים".

ג' עבר לדירת חדר וחצי בבת ים. בתו, שאמורה להגיע אליו בכל סוף שבוע שני ופעמיים בשבוע בימי חול, מעדיפה לפעמים לוותר. "אני מבין אותה, אבל זה כמו מוות קטן בכל פעם מחדש", הוא מספר. עם הזמן הבנק איבד את סבלנותו אל ג'. ההחזרים החודשיים טפחו, ובקשותיו של ג' להקלות לא נענו. "בהתחלה, כשהייתי חייב 80 אלף לא נתנו לי לנשום. עם הזמן, כשההלוואות וההתחייבות גדלו כדי לחיות ולהתקיים, חנקו עוד יותר. אולי אם הייתי חייב 2 מיליארד היו באים לקראתי".

המטרות הראשונות של ג' בגיוס הן קודם כל לשלם שכר דירה לשלושה חודשים, לממן לבתו את הסיור לפולין עם בית הספר שלה ולקנות מיטה נורמלית עליה תוכל לישון בביתו. הוא חלם על גיוס שיאפשר לו להחזיר חלק מהחובות, שעומדים היום על 400 אלף שקל, אולם המטרה הזו נדמית לא סבירה כרגע.

"הנחמה הקטנה היחידה שלי היא שלשוק אפור לא הגעתי עד עכשיו כך שלפחות את שתי הברכיים שלי עוד יש לי. ברכיים, כמה חברים טובים, ואמונה בטוב לבם של אנשים שאני לא מכיר והם לא אותי, אבל מוכנים להשקיע מעט כסף בניסיון להציל חיים של אדם אחד".