לפני כשלוש שנים רכשה מ', תושבת מרכז הארץ, רכב ב.מ.וו יוקרתי בשווי של כחצי מיליון שקל, ולאחר שנה חתמה עם קונה על זיכרון דברים למכירתו. סכום המכירה נקבע על 450 אלף שקל, והקונה העביר לה את הצ'קים.
בזיכרון הדברים שנחתם נקבע כי הקונה מתחייב כי רק לאחר שיעביר ל-מ' את כל התשלום על קניית הרכב במלואו, יוכל לבצע העברת בעלות ולרשום אותו על שמו.
אבל בפועל, זה לא מה שקרה. הקונה מסר לבעלת הרכב 48 אלף שקל במזומן, ועוד 17 צ'קים לפקודת בעלה. אך לפני שבעלה הספיק למשוך את הכסף, גילו בני הזוג שאישה אחרת כבר משכה את הצ'קים.
הבעל, שהבין שנפל קורבן לתרגיל עוקץ, הגיש תלונה במשטרה. במקביל, הוא שכר חוקר פרטי, שגילה כי הקונה העביר את הבעלות בדואר על הרכב על שם אישה בשם טיפאני, מבלי שהוא או אשתו היו באותה העת בדואר, ומבלי שעובדי הדואר אימתו את פרטיהם, אף על פי שבחוק מתחייב כי המוכרים יהיו נוכחים בעת העברת בעלות על רכב.
בעלת המכונית החליטה לתבוע את דואר ישראל על סכום של 402 אלף שקל. "לתדהמתי גיליתי שהקונה העביר את המכונית על בעלותו בדואר ללא ידיעתי בכלל", טענה. מהדואר הגישו כתב הגנה לפיו יש לדחות את התביעה, מאחר ואין לעובדי הדואר דרך לדעת אם המסמכים שקיבלו מהקונה מזויפים או לא, והטילו לכאורה את האחריות על התובעת ובעלה.
שופט בית משפט השלום בראשון לציון אברהם סתיו קבע כי מדובר במחדל חמור של הדואר, שכן על פי הנהלים על פקיד הדואר לזהות את בעל הרכב והקונה בתעודות זהות טרם העברת הבעלות. הוא הסביר שאין מחלוקת על כך שהעברת הבעלות נעשתה ללא ידיעת בעלת הרכב, אך הוסיף שלבעלת הרכב ולבעלה יש אחריות מסוימת למחדל, שכן היו סימנים מחשידים בעסקת המכירה, ומאחר והסכימו לקבל צ'קים החתומים על ידי אנשים שלא מוכרים בעסקה של כלי רכב יקר. לדבריו, אין לדואר אפשרות לזהות מסמכים מזויפים או חקירות הנוגע לעסקאות העברת בעלי על כלי רכב, אבל מצופה שעובדיה יפעלו על פי כל הנהלים ולבצע בדיקות קפדניות טרם העברת הבעלות, ולא לבצע רישומים ללא מסמכים הרלוונטים לעסקה.
הפסק דינו חייב השופט את הדואר לפצות את בעלת הרכב ברבע מיליון שקל, וכן לשלם לה הוצאות משפט בסכום של 25 אלף שקל.