במרומי הקומה ה–35 של אתר בנייה שעתיד להפוך לשני מגדלי משרדים בדרך יגאל אלון, עומדים שני גברים ומביטים מערבה על תל אביב, שכמו מונחת בכף ידם. הסביבה מתפתחת במהירות, בכך אין ספק. לאורך נתיבי איילון והרחובות מנחם בגין והמסגר, שעתידים להפוך למע"ר (מרכז עסקים ראשי) הבא של תל אביב, ניתן למנות בנקל כעשרה מגדלים בשלבי הקמה — בין אם עבור משרדים ובין אם עבור דירות יוקרה.
"אנחנו בונים כאן", אומר אחד מהם ומצביע על מגדל עזריאלי שרונה, שאת הקווים האלכסוניים שנהפכו לסימן ההיכר שלו קשה לפספס; "וכאן", הוא מוסיף ומפנה את אצבעו מעט דרומה אל קבוצת המגדלים גינדי TLV הנבנית בשוק הסיטונאי; "וגם כאן", הפעם מופנית אצבעו אל הצפון, שם מעטרת כרזת ענק של סמסונג את פרויקט מגורי היוקרה מידטאון.
הדובר הוא אחמט אריק (Ahmet Arik), מנכ"ל חברת הבנייה הטורקית יילמזלאר (Yilmazlar), והאדם לצדו הוא נסים גיוס — נציג החברה בישראל ומי שהיה אחראי על השידוך בינה לשוק הבנייה הישראלי לפני 20 שנה בדיוק. עם פרויקט מגדלי אלון של חברת ב.ס.ר, שממנו אנו משקיפים, שצפוי לצמוח בשבועות הקרובים ל–40 קומות, ומגדל היוקרה טיים טאוור שמקימה שיכון ובינוי בכניסה המערבית לרמת גן מציר ז'בוטינסקי, ניתן לומר שהחברה מועסקת כיום בכמחצית מכלל המגדלים הנבנים כיום לאורך המע"ר התל אביבי החדש — דומיננטיות מרשימה למדי בהתחשב בכך שהחברה מונה 1,200 פועלים בלבד, כולם טורקים. ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שבקול הקורא שפירסמו באחרונה משרדי האוצר והשיכון כדי להכניס שש חברות בנייה זרות נוספות לפעילות בשוק הבנייה המקומי — הוזכרה יילמזלאר כמודל.
החברה פועלת בעיקר כקבלנית משנה של חברות מבצעות אחרות בישראל, שהגדולות שבהן הן אלקטרה, דניה־סיבוס ואשטרום. ההתמחות שלה היא עבודות שלד במגדלים המצריכים בנייה ברמת תיעוש גבוהה. באמצעות ציוד מתוחכם — תבניות בנייה המיוצרות בגרמניה — ורמת חריצות ומשמעת גבוהה יחסית של אנשיה, מצליחה החברה לקצר את לוחות הזמנים המקובלים בישראל בבניית פרויקטים מסוג זה, לעתים עד לחצי שנה, קיצור ששווה הון ליזמים.
"ברור שאנחנו רואים בהתייחסות אלינו כמודל כמחמאה", אומר אריק כשהוא נשאל על כך, "הבעיה היא שחברות זרות שיבדקו את הכדאיות של הכניסה לכאן יגלו שיש לא מעט קשיים, ובראש וראשונה המיסוי. כיום יש מיסוי של כ–1,000 דולר לחודש — אגרות והיטל מס מעסיקים — המוטל על כל עובד זר המועסק בישראל. כלומר, עלותו של כל אחד מהפועלים בחודש, עוד לפני שהרים פטיש, היא 1,000 דולר לחודש. תוסיף לזה ביורוקרטיה סבוכה, ותקבל תמונה שעלולה להרתיע חלק גדול מהחברות מלהגיע לכאן".
"המדינה הטילה את המס לפני כמה שנים כדי לייקר את יבוא העובדים הזרים, בתקופה שבה ניסו לעודד תעסוקת ישראלים בענף", מוסיף גיוס. "הבעיה היא שאין ישראלים שעובדים בעבודות הרטובות בענף (ריצוף, טיח, טפסנות וברזלנות; נ"ב). ברגע שהתוכנית התהפכה והממשלה מנסה להביא כמה שיותר עובדים זרים לבנייה — אני לא רואה את הצורך במס הזה. מכרז מחיר למשתכן נבנה כך שכל הוזלה בקרקע מגיעה לכיס של רוכש הדירה, ולא של היזם. אותו דבר יקרה עם עלות העבודה". לדבריו, "ברגע שהממשלה תוזיל את העבודה, בין היתר באמצעות ביטול או הפחתה של המיסוי הכבד על עובדים זרים — זה יבוא מיד לידי ביטוי במחיר הדירה.
"מעבר לכך, הנהלים בישראל להבאת עובדים זרים מסובכים ומכבידים על פעילות החברה. מצד שני, אני יודע שיש רצון טוב מצד גורמים שונים בממשלה לנסות להקל על הביורוקרטיה, אז צריך להמתין ולראות אם יחולו שינויים".
הכנסת חברות נוספות אכן תעזור לפתור את משבר הדיור?
גיוס: "כל צעד שהממשלה תעשה כדי לקצר את זמן הבנייה הוא חיוני. מלבד הגדלת ההיצע, זה גם חיסכון אדיר של תקורות עבור היזמים. אם יצליחו, יבורכו".
לא יפריע לכם אם יגיעו עוד חברות בנייה זרות?
אריק: "להפך, כולם חושבים שאנחנו קרטל. אנחנו גורם חריג בשוק הישראלי, והרבה חברות ישראליות מקנאות בנו. מבחינתי, שיביאו עוד כמה חברות, שיפסיקו להסתכל כל הזמן רק עלינו".
גיוס: "יש מספיק עבודה לכולם. אנחנו עובדים ב–15 אתרי בנייה, ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש 5,000 אתרי בנייה פעילים. בנוסף, לא הכל מסתכם במגורים ומשרדים. יש גם הרבה עבודה בתשתיות שצריכה ללוות את הגדלת היצע הבנייה למגורים. אז עבודה לא חסרה. גם אנחנו, עם הכוח הניהולי שיש לחברה כיום בישראל, יכולים לגדול בשקט לעד 2,000 פועלים. אין עם זה בעיה בכלל".
הפרחים לתעש
בשנותיו הרבות בישראל סיגל לעצמו אריק עברית לא רעה, אותה הוא מתבל באנגלית במידת הצורך. עם שם משפחה כזה, הוא מספר, היה זה עניין של ימים מרגע שנחת לראשונה בנמל התעופה בן גוריון ועד שנקרא בפי כל פשוט "אריק" — דבר שהתברר כמועיל גם על רקע העובדה ששמו הפרטי זהה לזה של בעלי החברה, אחמט יילמאז.
כשאריק מדבר על קנאה כלפי יילמזלאר מצד גורמים בשוק, הוא מדבר בין היתר על שלוש עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ לאורך 20 שנות פעילות החברה בישראל — עתירות נגד המדינה מטעם תאגידי כוח האדם הזר, אשר ראו בפעילות החברה צינור עוקף להזרמת פועלי בניין זרים. בכל המקרים נדחו העתירות.
עדיין אין בכך כדי לבטל את העובדה שיילמזלאר היא אכן גורם חריג בנוף הבנייה המקומי. מדובר בחברה ישראלית בבעלות זרה, המהווה חברה בת של חברת בנייה טורקית ותיקה, Yilmazlar Insaat המצויה בבעלות משותפת של שני אחים — אחמט ואדנן יילמז.
סיפור הגעת החברה לישראל מתחיל בשנות ה–90, שגם בהן נדרשה המדינה להגדלה אינטנסיבית של הבנייה למגורים, בשל הצורך המיידי לקלוט את העלייה הגדולה מחבר העמים. באותה תקופה שימש גיוס, ישראלי יליד טורקיה, מגייס כוח אדם לענף הבנייה בטורקיה. גיוס חיבר באופן פרטני בין פועלים טורקים לחברות הבנייה הישראליות שנזקקו לשירותיהם.
כל זה השתנה כאשר פגש באחד מבעלי החברה, אחמט אילמז, והשניים החלו לקדם מהלך של כניסה מאורגנת לשוק הישראלי באמצעות פתיחת חברת ביצוע לפרוייקטי נדל"ן. משלחת ניסיונית של כמה עשרות עובדים הגיעה לישראל בשנת 1996, ומספרם צמח בהדרגה.
ב–2003 חלה התפתחות שחיזקה את מעמד החברה. כחלק מעסקה בשווי מאות מיליוני דולרים שחתמה התעשייה הצבאית עם משרד ההגנה הטורקי להשבחת חיל השריון הטורקי, התחייבה ישראל לרכישות גומלין בהיקף דומה של מוצרים ושירותים טורקיים, והטורקים הכירו בעבודתה של יילמזלאר בישראל כחלק מהעסקה. כך באותה שנה קיבלה החברה אשרה להעסקת 800 עובדים טורקים בישראל, וב–2012 עלה מספרם ל–1,200.
כיום מתמקדת החברה בעבודות שלד של פרויקטים למגורים, מסחר ומשרדים, ולמעט מקרים חריגים, כמעט שאינה מבצעת תשתיות. מעבר לפרויקטים בהם מעורבת החברה כיום, ביצעה החברה עבודות שלד במספר רב של מבנים מוכרים: המגדל המרובע של עזריאלי; מתחמי איקאה בראשון לציון; נתניה וקריית אתא; המרכז הרפואי החדש באשדוד; האגף החדש של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב; האגף החדש של הדסה עין כרם בירושלים; ומתחם BIG באשדוד. כמו כן, ביצעה החברה עבודות שלד עבור שבעה מתוך עשרת המגדלים בשכונת מגדלי היוקרה פארק צמרת בצפון־מזרח תל אביב.
"הטילים חלפו מעל הפועלים"
ליילמזלאר יש תשתית ארגונית וניהולית משומנת, כאשר בכל אחד ואחד מהפרוייקטים היא מחזיקה מנהל עבודה טורקי דובר עברית ובעל השכלה בהנדסת בניין, שמשמש איש הקשר בין מזמינת העבודה לכוח האדם הטורקי במקום, שבפרויקטים מסוימים עשוי להגיע לכמה מאות פועלים. כל אחד מהעובדים חתום מול החברה על חוזה לשנה עם אפשרות להארכה, כשהתקופה המקסימלית שמאפשרת ישראל היא חמש שנים.
השכר המינימלי לפועל הוא 2,000 דולר נטו בחודש, ושכרם החודשי של העובדים המקצועיים והוותיקים יותר עשוי להגיע ל–3,000 דולר נטו ואף יותר מכך. לדברי אריק, מדובר בערך ברמת שכר כפולה מזו שהיו הפועלים משתכרים עבור אותה העבודה בטורקיה. "מדובר בהכנסה נטו, מאחר שהחברה מכסה כמעט את כל הוצאות העובד — לינה, אוכל, כרטיסי הטיסה, הביטוח, הבדיקות הרפואיות", אומר אריק.
בבעלות החברה מתחם מגורים בן שבעה בניינים בכפר קאסם, שבו מתגוררים מרבית הפועלים, ושבו יש מטבח מרכזי וחדר אוכל ענק המשרת קרוב ל–1,000 איש (200–300 פועלים נוספים מצויים על פי רוב בפרויקטי בנייה מרוחקים מהמרכז, ולנים בהם). "נוח להם יותר בסביבה מוסלמית", מסביר גיוס את בחירת המיקום.
ב–31 במאי 2010 לפנות בוקר פשטו כוחות של חיל הים על שש ספינות אזרחיות טורקיות שעל סיפונן מאות פעילים פרו־פלסטינים. הספינות היו בדרכן לעזה, במטרה לשבור את הסגר הימי שהטילה ישראל על חופי הרצועה. כידוע, באותו האירוע הסתבכה ההשתלטות על הגדולה שבספינות, מאווי מרמרה, וזו הסתיימה בתשעה פעילים טורקים הרוגים וכן במשבר הדיפלומטי החמור ביותר בתולדות יחסי ישראל־טורקיה, שהחזירה את שגרירה בעקבות האירוע ועד היום לא מינתה אחר במקומו. למרות שיפור מסויים שחל לאורך השנה האחרונה, היחסים בין המדינות לא שבו עדיין לקדמותם.
לדברי אריק, האירוע והיחסים המתוחים שבעקבותיו לא ממש השפיעו על פעילותה של יילמזלאר. "הביורוקרטיה הישראלית עבדה לאט יותר", הוא מעריך, "אבל גם בשגרה מדובר ברגולציה מסובכת וקשה, אז ייתכן שזו לא היתה הסיבה. עם זאת, ברור שאנחנו מעוניינים שיחסי ישראל־טורקיה יחזרו לקדמותם, ושטורקיה שוב תמנה שגריר בישראל".
ומה עם הפועלים? זה לא גרם לירידה במוטיבציה שלהם להגיע לכאן?
גיוס: "לא היתה שום ירידה במוטיבציה. רק כדי להמחיש את רמת המחויבות שלהם — בצוק איתן היו לנו אנשים שעבדו בפרויקטים אשדוד ובאשקלון, ולאורך כל תקופת המבצע אף עובד לא עזב את ישראל ואפילו לא את אתרי הבנייה. הפועלים היו רואים את הטילים חולפים מעליהם והיו ממשיכים לעבוד. הם נכנסו חמש־שש פעמים ביום למרחבים מוגנים, וממשיכים לעבוד. הם לקחו את זה בקלות".
בעיה עם הספקים הישראלים
מלבד המחסור בכוח אדם מקצועי בעבודות הרטובות, נוהגים במטה הדיור במשרד האוצר לנמק את הצורך בחברות בנייה זרות בישראל גם בצורך להעלות כאן את הרמה הטכנולוגית של מלאכת הבנייה, ולבצע את מה שמכונה "תיעוש הבנייה". זאת משום שלדעת אותם גורמים, השיטות הנפוצות כיום בענף בישראל הן "פרימיטביות" ומקשות על סיום העבודה במהירות.
כאשר אני מעלה את הטענה הזו, אנשי יילמזלאר אומרים כי אינה מדויקת. "אי אפשר להגיד שהבנייה כאן פרימיטיבית יותר מאשר במקומות אחרים", אומר המהנדס הראשי של, החברה חסן אונדר. "לפני שנתיים היינו בסיור בין אתרי בנייה בגרמניה מטעם החברה המייצרת עבורנו את התבניות, ובישראל אנחנו משתמשים בשיטות בנייה דומות ולפעמים אף מתקדמות יותר. בחלק מהמגדלים אנחנו מבצעים ארבע קומות בחודש. אי אפשר לבקש יותר".
מנגד מבהיר גיוס כי זה לא המצב בכל אתרי הבנייה: "השוק מתחלק לשניים. יש את השחקנים הגדולים, שבונים לגובה של 20 קומות ויותר, ואלה נוהגים להשתמש בשיטות המתקדמות יותר. לצדם יש קבלנים שמתמחים בבניינים של עד 8 קומות. מבחינה כלכלית, לא כדאי לאותם קבלנים לתעש את הבנייה. בחישוב לפי מ"ר בנוי, ההוצאה על תיעוש תהיה גבוהה מדי עבורם. במקרה כזה, היזמים מעדיפים לבנות עם ציוד פחות משוכלל — וקצב הבנייה מתארך".
אף שלמהנדס אונדר אין טענות כלפי הרמה הטכנולוגית של הבנייה בישראל, לדבריו יש חסמים אחרים בענף הבנייה המקומי שמקשים על קידום מהיר של פרויקטים. "הבעיה המרכזית כאן היא הספקים", הוא טוען. "חסרים ספקים ומפעלי בטון, מפעלי ברזל, ספקי תבניות וספקי משאבות. לכל אחד מהאלמנטים הללו יש ספקים ספורים בלבד, ולוקח הרבה זמן עד שהציוד או החומרים מגיעים. מכיוון שיש מעט פעמים כאלה — הם גם לא משתפרים. הם יודעים שיהיה להם ביקוש בכל מקרה.
"כשאני מזמין יציקת בטון גדולה של 100 קוב, למשל, יכולים להגיד לי 'אנחנו יכולים לתת לך 40 קוב היום ועוד 60 קוב מחר'. ובמפעלי הברזל רוצים הזמנה שבועיים מראש. יש פה כל מה שצריך — אבל מעט מדי".
דברים דומים נשמעים מאנשים החברה בנוגע לבעלי תפקידים שונים באתר, שאת חלקם לא ניתן לייבא מטורקיה בשל חוקי העבודה הישראליים. "יש מחסור חריף במנהלי עבודה ובמהנדסי בניין", אומר גיוס. "מהנדס בנייה שמסיים אוניברסיטה 'עוד לא טעם בטון' וכבר משתכר 25 אלף שקל בחודש — כי אין הרבה כמוהו".
גם נושא מפעילי המנופים הוא סוגיה כאובה עבור הטורקים. "אי־אפשר להביא מנופאים מטורקיה, והאיכות הממוצעת של העבודה אצל המנופאים הישראלים לא־גבוהה", טוען גיוס. "מותר להביא זרים רק לעבודות רטובות. אם היינו יכולים להביא מנופאים טורקים — חבל לך על הזמן. היינו עפים. מנופאי מנוסה יכול לקדם את העבודה בקצב של 10%–15%".
לדברי אריק, לכל מנוף באתר יש מנופאי, אך היעדר ההיצע אינו מאפשר להחליף מנופאי שמתגלה כבינוני ומטה. גיוס מוסיף כי השלטון, מהממשלה ועד הרשויות המקומיות, אינו מראה עניין מיוחד בקידומם המהיר של הפרויקטים: "בטורקיה חופרים עכשיו מעבר תת־קרקעי באיסטנבול, ובתוך שלושה חודשים של עבודה סביב השעון — המעבר מוכן, ובלי שום שכן שיתלונן על הרעש. כאן, לעומת זאת, סוגרים אתרים בסיטונות לעבודת לילה בגלל כל אי־נוחות קלה שנגרמת. בנייה לא מסתכמת בדירות. חייבים ללוות אותה בתשתיות, והקצב איטי בצורה שלא תתואר. לדוגמה — אני תושב רעננה. כמה שנים כבר סוללים את כביש 531?"
- עוד מ-TheMarker
- השירות החדש של ווייז יעזור לכם לשרוד את הפקקים ולהימנע מתאונות
- המלכודת: קודם תשלמו 40% ממחיר הדירה - אחר כך תקבלו משכנתא
"מי רוצה לעבוד ב–35 מעלות עם פטיש?"
גל תאונות העבודה הקטלניות ששוטף את ענף הבניין בשנה האחרונה לא פסח גם על יילמזלאר, שאיבדה השנה את אחד מפועליה בתאונה שאירעה בפרוייקט המגורים בשוק הסיטונאי בתל אביב. עם זאת, זהו הרוג שלישי בלבד מקרב עובדי החברה בפרק זמן של 20 שנה.
"כל עובד שמגיע לישראל יוצא מהמטוס ישר לקורס עבודה בגובה. כל בוקר עושים להם הדרכת בטיחות נוספת, ויש אחראי בטיחות מטעם מזמין העבודה. אנחנו עושים הכל", טוען גיוס. "אבל כשעובד בקומה ה–17 חוגר חגורת בטיחות ולא מחבר אותה לקו החיים (כבל מתכת מקובע שאליו יש לחבר את רתמות הבטיחות של העובדים בגובה; נ"ב), זה גורם אנושי שאי־אפשר למנוע ב–100%".
איך אתם מסבירים את גל התאונות? האם הביקורת, שלפיה אין מספיק פיקוח מטעם המדינה באתרים, מדויקת?
גיוס: "הפיקוח של המדינה לא יכול למנוע את התאונות. יכול להיות שזה קשור לכך שיש יותר התחלות בנייה, וגם לניסיונות להגדיל עוד ועוד את כוח האדם, דבר שגורם לכך שייכנסו יותר עובדים לא מקצועיים לענף. עובדים צריכים לדעת איך ללכת באתר של בנייה לגובה. עובד לא־מקצועי שמסתובב בגובה רב בלי הדרכה — זו סכנת נפשות".
לשאלה למה אין בענף כמעט בכלל ישראלים, שלא לדבר על יהודים, אריק וגיוס לא מתקשים לענות. "זו עבודה פיזית מאוד קשה", אומר אריק, "גם אני לא רוצה שהבן שלי יהיה טפסן. מי רוצה לעבוד ב–35 מעלות עם פטיש?" גם בטורקיה, לדבריהם מתחיל להיות מחסור בבנאים ככל שרמת החיים במדינה עולה.
הסטיגמה בענף אומרת שהפועל הישראלי עצלן. עד כמה זה נכון?
אריק מחייך לשמע השאלה ומספר: "ב–1997, במהלך בניית שכונה בגבעת שמואל, היה ברזלן ישראלי שקיבלנו לעבודה. אחרי יום־יומיים אמרנו לו 'לך לישון בבית, אנחנו נמשיך לשלם לך משכורת, רק אל תמשיך לעבוד כאן, כי אם הפועלים שלי יראו איך אתה עובד אנחנו נפסיד גם אותם'".
גיוס: "מדובר בדיון תיאורטי בלבד. אין יהודים שעובדים בעבודות רטובות, וגם ערבים־ישראלים רוצים מהר להפוך ל'ראיסים' ולעבור לתפקידי ניהול. בדרך כלל יש קבלן משנה ערבי־ישראלי שמעסיק פלסטינים, אז מביאים עוד ועוד פלסטינים מהשטחים".
מה אתם חושבים על היוזמות הממשלתיות להכשרת פועלי בניין יהודים?
גיוס: "אני חושב שזה נחמד, אבל בנאדם נורמטיבי לא שולח את הבן שלו להיות טפסן. רוצים לפתוח פקולטה לעבודות שלד? שיהיה להם בהצלחה. אבל בתוך עמנו אנחנו יושבים. מי יילך לעבוד בזה?".
