בקבוצות פייסבוק ובשיחות משרד אנשים מכנים את "נתיב פלוס" - המהלך של הקצאת נתיב בכביש החוף ובנתיבי איילון למכוניות שבהן יותר משני נוסעים - פיגוע תחבורתי. הם מארגנים הפגנות, קוראים להתקוממות עממית ולשביתות, שולחים הודעות זועמות לטלפון של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' (אפשר רק לקוות שהם לא מסמסים תוך כדי נהיגה) ומדרבנים זה את זו להילחם עד טיפת הדלק האחרונה.
זה משמח לראות את הדמוגרפיה המנומנמת בדרך כלל של תושבי השרון מתעוררת במצב רוח למחאה. אבל כמו במקרה של תושבי תל אביב שיצאו מהאוטו לרחובות כדי להפגין נגד שינוי הסדרי החניה במרכז העיר, המוחים נגד "נתיב פלוס" התבלבלו. הבעיה אינה הסדר החדש, אלא הם.
בשונה מתושבי מרכז תל אביב, שקשה עד בלתי אפשרי להזדהות עם מחאת החניה המופרכת שלהם, במקרה של המחאה נגד הקארפול יש גם אמירות נכונות, שמגיעות מאזרחים שהנתיב החדש הוא רק התוספת האחרונה לגיהנום התחבורתי שבו הם חיים. הפקקים בישראל הפכו בשנים האחרונות לבלתי נסבלים, הם מצמצמים את שעות הפנאי שלנו ופוגעים ביעילות בעבודה, והם הופכים את חייהם של מאות אלפי אנשים לסיוט; התחבורה הציבורית אינה מספקת פתרונות לכולם, גם אם השתפרה מאוד באזורים רבים – וכל עוד היא אינה פועלת בסופי שבוע, היא לא תחליף מלא לרכב הפרטי; הרכבת צפופה ונוטה לתקלות, והתכנון הלקוי שלה מסרבל מאוד את הנסיעה בה.
את כל הדברים האלה המדינה חייבת לפתור, אבל האנשים הזועמים של המחאה הנוכחית חייבים להבין: אין פתרון שבו הם ימשיכו לשבת לבדם ברכב. ויותר מכך, ההתעקשות להמשיך לנסוע לבד בקופסת פח עד שהתחבורה הציבורית תהיה מושלמת, נתיבי האופניים יזכירו את קופנהגן והרכבת הקלה תנצנץ באופק היא התעקשות חצופה, שהנפגעים העיקריים ממנה הם האזרחים שנוסעים – מכורח או מבחירה – בתחבורה הציבורית.
במכונית הישראלית הממוצעת נוסעים 1.2 בני אדם, מספר כלי הרכב רק גדל ומתקרב לשלושה מיליון וקל יחסית לקבל כאן מימון לרכב חדש, שלא לדבר על אוטו מהעבודה – סמל הסטטוס הישראלי האולטימטיבי. כל הדברים האלה מצטברים להרבה מאוד שעות בפקקים וגורמים לזיהום אוויר מסוכן ותאונות דרכים. לכישלונות התחבורה הציבורית ותכנון המרחב יש חלק במצב שנוצר, אבל יש גם גורמים תרבותיים והתנהגותיים שאי אפשר להתעלם מהם. ישראלים רבים ממעמד הביניים ומעלה מעולם לא נסעו באוטובוס ובטח שלא חלקו את הרכב הפרטי שלהם עם אדם זר. הם פשוט לא תופסים את עצמם כאנשים שנוסעים באוטובוס והם יעשו הרבה מאוד כדי לשמר את המצב הקיים. כשהם עברו לגור בפרברים הם האמינו שיוכלו להמשיך לפזר את הילדים במסגרות וליהנות מהדרך לעבודה במכונית, אבל יש יותר מדי אנשים שנמצאים בדיוק באותו מצב. המציאות השתנתה – וכמו שככל שהמודעות למשבר האקלים גדלה, רבים מבינים בהדרגה שכלים חד פעמיים זה נוח אבל לא מתקבל על הדעת, כך יהיה גם עם הרכב הפרטי.
ההתחלה של "נתיב פלוס" לא חלקה וברור שהשינוי ההתנהגותי שנדרש מהנהגים לא יתרחש ברגע. לא הייתה טיפת אלגנטיות באופן שבו משרד התחבורה הוציא לדרך את התוכנית הזאת, אבל נראה שיש נכונות לתקן טעויות ולהקשיב לאזרחים – כמו במקרה של יצירת פקקי הענק בנתניה ובהחלטה מהשבוע להפריד את התחבורה הציבורית מנתיב הקארפול בכביש חיפה-תל אביב. אפילו ווייז ומוביט התאחדו כדי לשפר את האפליקציות למציאת שותפים לקארפול. מתנגדי "נתיב פלוס" מתכוונים לצאת לרחובות ביום שישי להפגין נגד העוול שנגרם להם לטענתם ואפשר לצפות שהזעם רק יגבר כשיחלו לקבל דוחות בגין נסיעה בנתיב ב-1 בנובמבר. אם הם יפנימו שהנתיב הזה הוא התפתחות חיובית ולא עונש, וישמרו את הזעם כדי להילחם למען תחבורה ציבורית נאותה, הם יהיו בין המרוויחים הגדולים.