לפני חמש שנים בדיוק הגעתי לארצות הברית, ללאס וגאס, והדברים נראו לגמרי אחרת מאשר היום. הגעתי בתקופה שבה מחירי הנדל"ן היו משתנים על בסיס יומי וזה היה נראה לי מטורף. כל יום היה מחיר אחר לבתים ברחוב בו גרתי. הייתי הולכת במורד הרחוב ואותו הבית שאתמול פורסם ב-230 אלף דולר כבר שווה 10 אלף דולר יותר, והמגמה לא נעצרת. המחירים עלו ועלו ולא ראינו באופק את הסוף. אנשים ברחוב שבו גרתי חשבו שהבתים שלהם כבר שווים חצי מליון דולר, והיה להם חיוך על הפנים שהיה קשה למחוק אותו גם אם היית מכוון אקדח לפרצוף שלהם.
והיו גם כאלה ש"הריחו" את הבועה המתנפחת ומכרו את הבתים שלהם בשיא השווי. היום הם בטח שמחים, הרי הם עשו קופה על חשבון הבנקים הקורסים. בהתאם, גם שוק ההלוואות היה בסערת חושים - כל דכפין יכול היה לקבל משכנתא בכל סכום, כמעט לא משנה מה הרווחת. הקריטריון העיקרי היה "יש לך דופק - אושרת להלוואת משכנתא".
לפני חמש שנים, כשחתכתי היישר מתל אביב ללאס וגאס הנוצצת, הייתי מתהלכת בקניונים המקומיים ונדהמת מכמות האזרחים שנוהרת לקניונים. גדלתי בתל אביב, חשבתי שאני יודעת מה זאת תרבות צריכה בקניונים, אבל ארצות הברית הדהימה אותי. הייתי מתבדחת עם חבריי שהספורט הלאומי האמריקני הוא לא פוטבול או בייסבול אלא שופינג.
היום לרוע המזל המצב קצת אחרת: המולים קצת פחות הומים, והאזרחים מהדקים את החגורה. האמריקני הממוצע חושב כעת פעמיים לפני הבזבוז הבא. לפני כמה ימים פגשתי את ידידי כריס, ושמתי לב שהוא מרכיב משקפיים. שאלתי אותו למה הוא התחיל להרכיב משקפיים פתאום במקום עדשות המגע שהיו לו תמיד. כריס אמר לי שעדשות המגע החד פעמיות שהיה משתמש בהן עד לא מזמן יקרות וצריך עכשיו לקצץ בהוצאות. כריס, אגב, הוא מתכנת מחשבים שמרוויח הרבה מעל הממוצע, עובד בשביל הממשל המקומי ויחסית לא משלם מיסים גבוהים.
כרגע, מי שיש לו עבודה צריך להודות לאלוהים. מדי פעם אני מציצה על לוח הדרושים שמפורסם באתר הפנימי בחברת הגז בה אני עובדת, ואני נדהמת מחדש לראות איך המשרות מצטמקות להן ולעתים אפילו נעלמות לחלוטין. אנשים שהחשבתי אותם למכרים מאוד מרוחקים, כאלו שאתה רק אומר להם שלום מנומס כשאתה רואה אותם, מנסים להיות אלי אובר נחמדים בתקווה שאולי אצלנו בחברת הגז יש משרות פנויות ואולי אוכל להמליץ עליהם למשרה התחלתית. על כל משרה פנויה נלחמים עשרות אנשים מובטלים. אפילו אצלנו במחלקה, כשפרסמנו מודעה למשרה זוטרה, קיבלנו מאות קורות חיים, חלקן ממועמדים בעלי תואר שני.
ואם נחזור לתחילת הסיפור, כמובן שהיום רוב הבתים שמחיריהם היו מופקעים איבדו מערכם, ובעליהם נמצאים בפורקלוז'ר, שמשמעותו - כונס נכסים. בעלי הבתים לא יכלו לשלם את המשכנתאות המנופחות שהבנקים נתנו והבתים עברו לבעלות הבנקים, שנתקעו עם מאות אלפי בתים שלא שווים חצי משווי ההלוואה. המשבר הזה יכול להוות הזמנות לא רעה לאזרחים משכבות הביניים. אני דווקא חיפשתי לקנות בית בפורקלוז'ר, חשבתי שאולי זו תהיה הזדמנות פז לקנות משהו בזול. הבעיה היא שהבתים האלה, מרביתם, הם חורבות רציניות שאפילו את הכלב שלי לא הייתי משכנת בהם. האנשים שידעו שהם הולכים להפסיד את הבתים השחיתו אותם לבל יתאר - ראיתי במו עיניי את הקריאטיביות של המוחות המתעללים, שחשבו בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים, אם אני לא אגור פה אף אחד לא יגור פה". זכור לי מקרה אחד שבעל הבית נתן לשני הכלבים שלו לעשות את צרכיהם בתוך הבית כי זו הייתה הנקמה שלו בבנק שלקח לו את הבית.
אבל, למרות הכל, לאנשים יש תקווה וקוראים לה ברק אובמה. הוא כנראה האור היחידי בקצה המנהרה והמונים תולים בו את תקוותיהם. הנשיא חדש מפיח תקווה ומבטיח לעם הבטחות, ונושא סיסמאות כמו "שינוי" "וכן אנחנו יכולים". הציפיות ממנו גבוהות, לדעתי יותר מכל נשיא אחר שהיה אי פעם. אנשים צריכים את העידוד הפסיכולוגי הזה, את התקווה. לא ידוע אם באמת הוא יחולל ניסים ונפלאות, אבל הבטחות יש. ואולי זה מה שהאמריקנים צריכים כרגע, כי פה הכל צריך להיות מתוק ומצופה בסוכר.