חמשת החודשים האחרונים הם בין הקשים שידעה החברה הישראלית. הם מלאים בטראומה, בפחד, בייאוש, ובמוות. "מי נהיה כשנקום מן האפר?", שאל דוד גרוסמן פחות משבוע אחרי השבעה באוקטובר, והתשובה שמתעצבת צריכה להדאיג את כולנו. לצד סרטי חטופים צהובים שדהו וכרזות החטופים בכל פינה, מייצרת ממשלת ישראל שגרה של ניתוק ושערוריות.
הקמפיין הציני שמופעל כלפי משפחות החטופים ומצייר אותם כמי שמפריעות ל"ניצחון המוחלט", מתחבר לתקציב סקטוריאלי שמתעדף מקורבים, חוק גיוס מנותק, תאוריות קונספירציה על קציני צה"ל ומערכת הביטחון, המשך הניסיונות לקדם מינויי מקורבים ולפגוע במערכת המשפט על ידי שיתוק הוועדה לבחירת שופטים, וסתם החלטות ביטחוניות הזויות.
מחדל השבעה באוקטובר והמלחמה חושפים הרבה עלינו, והמאבק שלנו הוא על נפשה של ישראל, לא פחות. אנחנו, חבורת צעירים שמאסו בהנהגה אסונית שלא לוקחת אחריות, הקמנו יחד את "דורשינוי" – בית למחאה של צעירים, מילואימניקים, וסטודנטים כדי לקדם הנהגה ראויה לישראל התחלנו להעלות סרטונים על המצב ברשתות החברתיות, לנאום על במות ברחבי הארץ, ועכשיו כשברור שהממשלה לא מתכוונת לקחת אחריות על המחדל, גם לחסום כבישים ולהפגין מול בתים של חברי קבינט.
את מה שהבנו אז, מבין רוב הציבור בישראל כבר היום: חייבים להחליף את ההנהגה הכושלת בתולדות המדינה. חייבים בחירות. הדרישות שלנו ברורות: החזרת החטופים, לקיחת אחריות והחזרת המנדט לעם. בשביל זה אנחנו ברחוב. בשביל שנקום מהאפר טובים יותר. בשביל שלא יהיה דבר יקר יותר בישראל מאשר חיי אדם - לא אדמה, לא איזה כבוד לאומי מדומיין, לא ניסיון בריחה מאחריות של מנהיגים שזמנם עבר.
קשה להפגין בזמן מלחמה. נכון. קשה לצאת נגד מקהלת האחדות או להרגיש שיש לנו חלק בפילוג או בעימות בתקופה כזאת כואבת. אבל יותר מאי פעם, זה צו השעה. כי מה שלא נפגין נגדו היום יהיה הנורמלי של מחר. כי הממשלה הזאת סיכנה, מסכנת ותסכן את הביטחון שלנו. וכי למרות האווירה הציבורית שיש אנשים שאין להם "זכות דיבור", לכולנו יש את חובת הצעקה.
הכותב הוא פעיל חברתי וממובילי דורשינוי