בימים האחרונים מתפרסמים דיווחים, טורים ופרשנויות על מחדלי 7.10. גבוה ברשימת המחדלים נמצאת העובדה שהקצינים והגנרלים סירבו להקשיב לנשים: לא הקשיבו לתצפיתניות שהכירו את הגזרה והזהירו מהסכנות, ולא הקשיבו לקצינות המודיעין שהתריעו בחריפות על תוכניות חמאס. לביטול ולזלזול הללו היה חלק משמעותי במחדל המודיעיני והמבצעי הבלתי נתפס של אותה שבת שחורה.
גם אנחנו צפינו, גם אנחנו התרענו. גם לנו לא הקשיבו. לפני כארבע שנים, זמן מה לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", פרסמנו מאמר שבו כתבנו בין היתר, כך: "איך ייתכן, שהשגרה השברירית שבין סבבי לחימה אינה מנוצלת לחיפוש פתרונות ארוכי טווח? איך ייתכן, שהנושא אינו נמצא בראש סדר היום של המפלגות המתמודדות בבחירות? איך ייתכן, ששרי הקבינט אינם יושבים יום ולילה כדי לחפש פתרונות?".
כבר שנים רבות שאין דיונים אסטרטגיים ולא נעשית עבודת מטה מסודרת במטרה לחפש וליזום פתרונות מדיניים. בעקבות כך, קידמנו את חוק "חלופות מדיניות תחילה" – חוק שנועד לחייב את מקבלי ההחלטות להקצות משאבים של זמן, קשב וכוח אדם לבחינה ולפיתוח של חלופות מדיניות, בשגרה ובחירום. פיתחנו מנגנונים שמטייבים תהליכי קבלת החלטות במטה לביטחון לאומי ובקבינט המדיני בטחוני, לצד מנגנוני דיווח ובקרה בוועדת חוץ וביטחון. לצד זאת, דרשנו שילוב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות.
בכנסים, במפגשים ובחוגי בית שקיימנו לקידום הצעת החוק, שאלנו: איך יתכן שמפקירים את עוטף עזה? איך יכול להיות שאנחנו מסכימים לחיים מסבב לסבב? איך יתכן שהקבינט מתכנס רק כשהטילים באוויר, כשאין מנוס אלא להגיב בכוח? איך יתכן שהשגרה השברירית שבין הסבבים, לא מנוצלת לדיוני עומק אסטרטגיים, רציניים, אחראיים ויצירתיים כדי לחפש פתרונות ארוכי טווח? איך יתכן שלא דנים לעומק בשאלה האם חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית, זו אסטרטגיה שטובה לישראל? איך יתכן שלא נבחנות לעומק החלופות השונות? איך יתכן שאנחנו לא פועלים כדי למנוע את המלחמה הבאה?
נפגשנו עם עשרות חברי כנסת מרוחב הקשת הפוליטית. מרבים מהם שמענו – "אתן צודקות". אכן אין בחינה מסודרת של חלופות מדיניות, אין דיונים אסטרטגיים מקצועיים, יש קיבעון ופסילה אוטומטית של כל יוזמה או כיוון מחשבתי אחר.
אחד הסלוגנים שליוו אותנו במהלך קידום הצעת החוק, היה "חוק חלופות מדיניות תחילה – החוק שיכול למנוע מלחמה". את החוק לא הצלחנו להעביר, ואת המלחמה האיומה והאכזרית שפרצה ב-7.10 לא הצלחנו למנוע. אבל לאורך שנים התרענו: "אנחנו יושבים על לוע של הר געש, והוא יתפרץ". אבל לצערנו, ישראל לא נערכה בהתאם, והמשיכה להיאחז בקונספציות השגויות, לפיהן את הסכסוך אפשר לנהל, ניתן לעשות שלום עם מדינות רחוקות תוך התעלמות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניתן להישען על כוח צבאי בלבד.
התרענו שהחוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחים שלה מופר, לאורך שנים רבות - וב-7.10 קיבלנו לכך את ההוכחה המרה, האכזרית, הכואבת כל-כך.
כמובן שמתוך האסון עלינו לצמוח, וגם הגיע הזמן להקשיב: לא ניתן לנהל מלחמה בלי אסטרטגיית יציאה, ואת הכוח הצבאי חייב להשלים מהלך מדיני. בעת הזאת נדרשים חזון, יצירתיות, יציאה מקיבעונות, יוזמות חדשות, בריתות חדשות ואומץ מדיני. גם בשעת הכאב האינסופי, האימה והזעזוע, עלינו לזכור: סכסוכים מרים, עקובים מדם ומשנאה, מסתיימים בהסכמים - והם אלו שמבטיחים את הביטחון לאורך זמן. את מחיר המלחמה אנחנו רואים יום-יום, ועלינו לפעול בכל האחריות כדי לייצר אופק מדיני, אופק של תקווה - כי רק זו הדרך לחיים בביטחון.
הכותבות הינן ד"ר יעל אדמי ותמי יקירה, מיוזמות ומובילות הצעת חוק "חלופות מדיניות תחילה" של נשים עושות שלום.