"נראה שסינוואר בכבודו ובעצמו עומד להגיע לכאן הערב", השתעשעה צייצנית בטוויטר למראה הנוכחות המסיבית של המשטרה ביום שבת האחרון בצומת קפלן: גדוד ניידות ופלוגות מג"ב, פרשים ומכת"זית המתינו לכמה אלפי אנשים חמושים בדגלים.
בין סוסים שרמסו מפגינים על המדרכה, לשוטר שהצליף בראשו של מפגין, למכתז"ית שירתה בכינון ישיר על מפגינים - כולל על חטופה שחזרה משבי החמאס - נראה שהמשטרה רצתה להעביר מסר ברור. אחד הקצינים אף תועד אומר לאמא של חטוף בעזה: "אתן לך ללכת לאן שתרצי, אבל אני לא רוצה שתעשי פוליטיקה. אני לא רוצה שתפגעי".
אלימות משטרתית היא לא מחזה חדש בישראל. ראינו אותה בהפגנות יוצאי אתיופיה בתל אביב, בהפגנות חרדים בבני ברק, ולאחרונה גם בהפגנות בכרם שלום. מה שחדש הוא רוח המפקד, שמבקש לקדם שוטרים אלימים תוך שהוא מרסק את המשטרה ואת האמון בה. אות "מצטיין יום העצמאות" ניתן למאיר סוויסה שתועד זורק רימון הלם למפגינים, ונחקר השבוע בגלל תיעוד שלו מכה מפגין עד דם. רוח המפקד של בן גביר מורגשת בכל מקום.
השוטרים, שנלחמו בגבורה בשבעה באוקטובר ועושים ימים כלילות כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על אזרחים, מוצאים את עצמם בסיר לחץ, כלי לניגוח פוליטי (ופיזי) נגד מי שהשר מחליט שצריך לנגח. באלימות שלהם יש מסר: תפחדו, תישאר בבית, אל תפגינו ואל תעשו פוליטיקה. העניין הוא שהמדיניות הזאת משיגה בדיוק את האפקט ההפוך: כל חיכוך עם המשטרה רק מדרבן את המפגינים, כל ספין מעצים את הקרב על האמת וכל מעצר גורר הפגנות מחוץ לתחנות. במקום לדכא את ההפגנה, המשטרה עושה לה שירותי יח"צ.
אולי זה קורה כי מרתיח את הדם לראות שימוש במכתז"ית על חטופה, אולי זה המראה של אנשים בגיל של ההורים או הסבים שלנו נדחפים באלימות, אולי פשוט הצורך להתנגד לתקופת האלימה כל כך שכולנו חיים בה. כך או אחרת, במקום שבו ייווצר חיכוך – תמצאו צעירים.
שם, מול המכת"זית, מול שוטרי מג"ב, שם אלימות נענית בנחישות. שם אנחנו מראים שאנחנו לא מפחדים. שם אנחנו עומדים אחד ליד השני בסולידריות. שם נמצאת העמידה על החופש להפגין ולבקר את הממשלה, גם בזמנים מורכבים. וככל שהמשטרה יותר אלימה, המסר שאנחנו מקבלים ממנה הוא שאנחנו צריכים להיות נחושים יותר.
בשבת הקרובה אין לי ספק שמספר המפגינים, והצעירים, יגדל משמעותית. הפרחים - למשטרה.
הכותב הוא פעיל חברתי וממקימי מחאת הסטודנטים