הסיוט של רעות קרפ התחיל בבוקר של 7 באוקטובר, בעת ביקורה אצל חברתה ביהוד. שני ילדיה באותו זמן היו אצל אביהם בקיבוץ רעים, והילדה השלישית שהתה בעין הבשור. "זו הייתה השבת של דביר עם הילדים, ואני התעוררתי באותו בוקר לקול אזעקות", היא מספרת ל-mako ממקום משכנה החדש, באחד המלונות באילת.
"דביר, יחד עם בת זוגו סתיו והילדים, נכנסו כולם לממ"ד. בשלב מסוים, כשהם שמעו שהמחבלים בבית, הזוג יצא עם גרזן וסכין כדי להגן על הילדים. לא היה להם סיכוי", רעות מתארת, "המחבלים ירו בשניהם. באותו זמן הבת שלי, דריה, התחבאה מתחת לשמיכה, וכשהמחבלים נכנסו לממ"ד הם הורידו ממנה את השמיכה. הם ראו שהיא ילדה וכיסו אותה. הם כתבו על הקיר בערבית: 'האנשים של אל קסאם לא רוצחים ילדים קטנים'. זה היה פחד אימים. את כל האירוע ניהלתי מרחוק, כשגם אמא שלי וגם אחותי גרות באותו הקיבוץ".
מאז אותה שבת שחורה, מנסה רעות לאחות את הקרע הגדול שנפער, ולאט ובזהירות היא, ילדיה, ושאר בני המשפחה – מנסים גם לעכל ולעבד את האובדן הגדול שנפל עליהם. לפני ימים בודדים פרסמה רעות פוסט בפייסבוק שלה, שעניינו שיקום בית העסק שדביר ניהל - בית הקפה "שוקולד קפה". היא מספרת: "דביר הוא שוקולטייר. הוא למד בבלגיה, ייצר שוקולדים משנת 1996, והוא בין השוקולטיירים הכי טובים בארץ. בשנת 2012 הוא פתח את בית הקפה באשכול יחד עם אורי שטיינר, והוא ממוקם בבית הקשיש, שזה ממש מים בנווה מדבר. דביר תמיד אמר שצריך לתלות מעל הקפה את הסמל של הצלב האדום, פשוט כי זה היה מקום מפגש לכל כך הרבה אנשים. זה באמת הרגיש שליחות להיות שם".
לפתוח עסק זו לא משימה קלה במדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה באיזור כמו עוטף עזה - שידע לא מעט מבצעים, סבבים, לחימות, "טפטופים", ושתושביו התרגלו, על לא עוול בכפם, למציאות חיים שבה זזים בין אזעקה לאזעקה. "אני לא צריכה לספר מה זה אומר לרדוף אחרי המדינה על אובדן הכנסה, ועל פיצויים שלא מקבלים וצריך להוכיח כל פעם מחדש מה היה המחזור העסקי בשנה הקודמת. בשנת 2012 היה עמוד ענן, ואנחנו כל פעם צריכים להתרומם לגמרי לבד", היא אומרת.
"בשביל מי שחי במרכז, כשהוא שומע שהיה צבע אדום ברדיו, זה לא מזיז את שגרת היום-יום שלו. אבל אצלנו כלום לא כרגיל. אם היה מבצע של שבוע, לאנשים באזור שלנו לוקח זמן להתאושש, והם הלקוחות העיקריים של הקפה. אין לנו הכנסה גם בתקופה של המבצע עצמו וגם לא אחריו, כי אנשים בלי מצב רוח ובלי שום רצון לצאת לבית קפה. כל דבר כזה הופך להיות כמו ריבית דריבית. אחרי מבצע של חודשיים, לוקח לאנשים המון זמן להתאושש, וזה כל פעם דורש שיקום מחדש. יש ספקים שצריך לשלם להם, חברות אשראי, הוצאות לעובדים, זה קטסטרופה. ואז הקורונה הגיעה ונתנה לנו נוק-אאוט".
למרות כל הקשיים, שרד בית הקפה של דביר והפך למקום מפגש עיקרי עבור תושבי הסביבה - שזיכרונותיהם כבר התחילו להישזר בו. "אנחנו נשארים שם בשביל הקהילה שלנו, שאיבדה המון אנשים שאנחנו מכירים באופן אישי, שהיו לקוחות בקפה. חלקם היו ילדים שגדלו על השוקולד של דביר, וראינו אותם מאז שהם יצאו מבית הספר לקנות שוקולדים למורים בסוף השנה. מדובר בהם וגם בחברים החטופים שלנו, שאנחנו רוצים שיחזרו לשתות איתנו בשוקולד קפה".
לטובת הצלת העסק, המשפחה פתחה בקמפיין לגיוס המונים, מתוך תקווה גדולה שיצליח. "הכסף מהגיוס ילך רק לדברים טובים. אנחנו אנשים של נתינה ואהבה אינסופית", אומרת רעות, "ואנחנו צריכים את העזרה כדי להנציח את דביר". הפרויקט המדובר עבר את הסף המינימלי שהוצב לגיוס אחרי פחות מ-24 שעות, אך תורמים רבים עדיין ממשיכים לתמוך בפרויקט - הן עבור בני משפחתו של דביר, והן עבור פתיחתו המיוחלת של בית הקפה.
"זה מרגש ברמות שאין לי מילים לתאר", אומרת רעות. "בטבע שלי אני אדם מאוד צנוע, וגם אורי, שותפו של דביר. מאוד בקלות אפשר להגיד שנתספק במה שאספנו עד כה כדי לטפל בבור שנפער, אבל אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. יש לי שלושה ילדים לגדל לבד, ילדים שראו את אבא שלהם נרצח מול העיניים שלהם. זה שיקום מאוד ארוך, ואני צריכה להיות פנויה לזה. התפטרתי מהעבודה שלי ומבחינתי זו ההכנסה שלי ושל אורי. אנחנו רוצים להנציח את דביר, וברגע שנוכל נפתח את בית הקפה למענינו, למען אורי, למען הקהילה שלנו, ולמען הרוח של המדינה. אנחנו רוצים לשדר חוסן, ושאנחנו לא זזים משם לשום מקום – כי זה הבית שלנו, ואנחנו צריכים גב וחייבים את כולם איתנו".
לתמיכה בשוקולד קפה, ניתן לתרום בלינק