מחדל השירותים הציבוריים: אף אחד לא צפה את המחדל הביטחוני האדיר שפקד את מדינת ישראל בשבת שעברה, אבל המחדל החברתי שאנחנו חוזים בו כעת לא אמור להפתיע אותנו. הזוועות שהתחוללו ביישובי מערב הנגב הותירו עשרות אלפי אזרחים פצועים בגופם ובנפשם, ועל אף התחושה הכללית של היעדר מענה מצד המדינה, נשות ואנשי המקצוע של מערכת הבריאות ובריאות הנפש, הרווחה והחינוך, עובדות מסביב לשעון בכל הארץ, במתן תמיכה ראשונית וטיפול בנפגעים ובמעגליהם הקרובים. עם זאת, ידן קצרה מלהושיע, ומה שעל סף קריסה בשגרה - קורס בחירום.
מערכת השירותים החברתיים בישראל מלאה בנשות ואנשי מקצוע מעולים, אך כבר שנים שהיא נמתחת מעל ומעבר ליכולותיה, ובשנה האחרונה עומדת על סף קריסה של ממש. כל המערכות החברתיות מתריעות על מצוקת כוח אדם הולכת וגוברת, הנובעת משחיקה בשכר ובמעמד המקצועי של העובדות לצד עומסים הולכים וגדלים.
כך, עוד לפני האסון, התורים לטיפול פסיכולוגי בקהילה התארכו עד כדי שנה, מרפאות בריאות נפש שלמות נסגרו, וחדרי המיון הפסיכיאטרים צמצמו לאחרונה את שעות הפעילות שלהם בשל מחסור בכוח אדם ובתקנים. גם בשירותי בריאות הנפש הפרטיים, התורים מתארכים והוצאות משקי הבית על שירותי בריאות הנפש הולכות וגדלות. בפריפריה המחסור מורגש ביתר שאת, ובדרום זמני ההמתנה לטיפול פסיכולוגי מגיעים בחלק מהמקרים עד לשנתיים, כשרוב הפסיכולוגיים הפרטיים לא מקבלים כלל מטופלים חדשים. באזור עוטף עזה אין מרפאה לשירותי בריאות הנפש, ושירותי הפסיכולוגיה החינוכית באזור לא עומדים בעומס גם בשגרה. אם כך, אנו צפויים לחזות בשבועות ובחודשים הקרובים בדרישה לשירותים שטרם הכרנו - במיוחד בפריפריה, ובלי פעולה מהירה וחכמה מצד המדינה ומשרד האוצר, היא תיוותר ללא מענה.
התגייסותה של החברה האזרחית למתן מענה לנפגעים היא חשובה ומרגשת, וכפי שניכר בימים האחרונים, על רקע מצבה של המערכת הציבורית – גם קריטית. אולם, אסור שהיא תשמש תחליף למערכות ציבוריות מתפקדות. יוזמות פרטיות לא יכולות, מטבען, להגיע לכל מי שזקוק להן, ולא יכולות לשמור על אמות מידה של שוויוניות, מקצועיות ורצף טיפולי. בנוסף, הן זמניות. הקשב ותשומת הלב הציבוריים יעברו הלאה - אולם לנפגעים יידרש מענה ושיקום ארוך ורצוף. את מדינת ישראל פקד אסון, טראומה לאומית בהיקף שספק אם הכרנו. ועם המשך הקרבות, כשהלוחמים בחזית יחזרו לביתם, עובדות ועובדי השירותים החברתיים ייוותרו לבדם בחזית הקשה והממושכת של שיקום הפרטים שנפגעו, והחברה כולה. בלי שינוי עמוק ויסודי, באופן שבו המדינה מתייחסת לעובדות הללו, אין להם סיכוי לנצח בה.
השינוי הזה צריך לכלול בראש ובראשונה הגדלה דרמטית בתקצוב השירותים החברתיים, באופן שיאפשר להעלות את השכר, להגדיל את התקינה, ולמשוך עובדות ועובדים חדשים בזמן קצר ככל האפשר. ניתן לעשות זאת בתחילה באמצעות תקצוב חירום מיוחד (בדומה למדיניות "קופסאות" התקצוב של הקורונה), אך בהמשך יש להרחיב משמעותית את בסיס התקציב של כל משרדי השירותים החברתיים, ולבנות תשתית רחבה לשיפורם בטווח הבינוני והארוך. במקביל, יש לקדם החלטת ממשלה שתגדיר את מקצועות השירותים החברתיים כ"מקצועות עדיפות לאומיים", שיזכו למעמד מיוחד בשל חשיבותם הקריטית בשיקום החוסן החברתי, ובהבטחת קיומה של מדינת ישראל ושגשוגה העתידי.
בינתיים, למרבה הצער, משרד האוצר ממשיך ללכת בדיוק בכיוון ההפוך. על אף חשיבותם הקריטית, נשמעות בימים אלו כוונות לקדם קיצוצים במערך השירותים החברתיים לטובת מימון המאמץ המלחמתי. אינסטינקט הקיצוץ הקבוע של האוצר הוא שגוי - דווקא עכשיו חובה לחזק את המערך הזה, ראשית כחלק מהמאמץ המיידי לתמיכה בעורף ובניצולים, ובהמשך - לקראת מאמצי השיקום וההחלמה האדירים, שצפויים להימשך שנים. חשוב לשים לב לכוונות האלה של האוצר, ולהתחיל להפנות את האצבע שמופנית כיום בהאשמה כלפי מערכות הרווחה, החינוך, הבריאות ובריאות הנפש - אל מי שפועלים במשך שנים להחלשתן.
מלחמת יום הכיפורים הותירה דור שלם של לוחמים ומשפחות הלומי קרב ונפגעי פוסט טראומה, ואלו השפיעו דורות קדימה. אירועי הזוועה של השבוע האחרון יעצבו את מדינת ישראל לנצח. רק חיזוק מערכי בריאות הנפש והרווחה החברתית, והשבת אמון הציבור במערכות הקריטיות האלה, יוכלו למתן את הפגיעה, לשמור על חוסנה של ישראל ולאפשר לנו - אישית וקולקטיבית - סיכוי להשתקם.
הכותבות הן רעות מרציאנו מביה"ס למדיניות ציבורית ותכנית פכ"ם באוניברסיטה העברית בירושלים, ויערה מן, מנהלת מחלקת מחקרי מדיניות בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב.