המעצר של ח"כ לשעבר, מוחמד ברכה, הוא ניסיון נואש של הממשלה הקיצונית בארץ להתמודד עם התחזיות השחורות שהתבדו. מה לעשות, החברה הערבית בישראל לא רק שאינה מעודדת או מצטרפת בהמוניה לגל הטרור הרצחני של חמאס, היא אפילו מתגייסת כדי לסייע ולתמוך במשפחות הנפגעים, הנרצחים והחטופים. רבים מהערבים בישראל נרתמו לסייע בקליטת מפונים, בהתנדבות ביוזמות אזרחיות מגוונות, וכמובן כחלק מכוחות השיטור, ההצלה והרפואה. ללא אנשי הרפואה הערבים, בעת גיוס מילואים כה נרחב בישראל למשל, לא הייתה לנו מערכת רפואה מתפקדת כרגע. זו עובדה.
זה לא שהחברה הערבית זקוקה לציון לשבח, כמו שחילק לה מפכ"ל המשטרה רק לפני שבועיים בכנסת. אבל היא בטח ובטח אינה זקוקה למי שרק מחפש את המיעוט הלא מייצג שלה, כדי להשחירה. נכון, המיעוט קיים, בדיוק כמו בחברה היהודית - ועדיין הוא כפסיק, ואין בו כדי להעיד על מגמה משמעותית. גם האזרחים הערבים חיו כאן בישראל ב-7 באוקטובר, וגם הם התעוררו לסיוט: עשרות מיקיריהם נחטפו או נמצאים בדרום, תחת איום טילים ללא שום מיגון או יחס מהממשלה.
מאז 7 באוקטובר, מה הערבים בישראל חווים? רדיפה סיסטמטית של המערכת נגדם, פחד לסמן לייק או לשתף פוסטים תמימים. חלקם חיים כמיעוט בפחד ממשי שהממשלה הקפריזית תתהפך עליהם, או תוהים אם השכנים היהודים, שרק לפני חודש חיו איתם בשכנות טובה, מפחדים מהם עכשיו ובעצם מתחמשים כנגדם.
ועדיין, רוב מוחץ של החברה הערבית יחד עם הנהגתה, מכל קצוות הקשת הפוליטית הערבית, מבינים שזה אחד הרגעים הכי משמעותיים כדי להראות עד כמה הם נכונים ומבינים את הצורך בקידום חיים בשותפות בתוך ישראל. הם מבינים את הסיכונים האדירים שטמונים בפירוק הסולידריות והשיח שבין יהודים וערבים, אזרחי המדינה.
במובן מסוים, ההתגייסות של כל חלקי החברה הערבית, ושל הארגונים והאנשים העוסקים ביצירת חברה משותפת ושוויונית, היא חסרת תקדים בתולדות ישראל. הלוואי שאפשר היה לומר את זה גם להפך, על החברה היהודית לפני ה-7 באוקטובר, שראתה את החברה הערבית מדממת, מקופחת וזקוקה לסיוע ולהזדהות תחת מטריית האחווה הישראלית.
כמעט ולא תראו את ההתגייסות הערבית בתקשורת ברשתות: את אותם אזרחים ערבים במד"א, בכיבוי אש, במשטרה ובכוחות הביטחון שנמצאים בחזית. גם לא את החברה האזרחית שנמצאת בקשר עם הרשויות כדי למנוע הסלמה, ואת המפגשים שמנהיגים ערבים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, מקיימים כדי להרגיע וכדי לדבר עם היהודים שסביבם. וכמובן, גם לא את העסקים - המסעדות, החנויות, בעלי המפעלים וגם אזרחים מהשורה, שראו את הכאב ומיד התגייסו לעזור, לתמוך ולסייע. מצד שני, כן תראו ברשתות ובתקשורת כל התבטאות אומללה ומקוממת של שחקנית או אקטיביסט כלשהו. אנשים עם השפעה שולית, ביחס לעוצמה הכלכלית, הפוליטית והחברתית המופנית להרגעת המצב ולסולידריות.
למה זה מה שתראו? כי זה מגשים את משאלת הלב של גורמים קיצוניים בחברה היהודית, ובראשם הממשלה. הם עובדים בלייצר מציאות שבה האלימות תפרוץ. הם מרוויחים תמיכה ולגיטימציה מלהראות את החברה הערבית כמסוכנת וכבוגדנית. הם יתחזקו אם יצליחו להצית אלימות בתוכנו. הרי אז, הם יוכלו להפנות את האש מהם על אשמתם במחדל הנורא של 7 באוקטובר, אל עבר אזרחי ישראל הערבים. אנחנו – הציבור הישראלי, לא צריכים לתת להם להקריב אותנו שוב.
הכותבת הינה מיכל סלע, מנכ"לית גבעת חביבה – ארגון אזרחי המקדם חברה משותפת יהודית-ערבית