חוק הגמ"חים שנעל את הכנסת העשרים גילה שאפשר לעקוף את המונופול של הבנקים על שוק האשראי. החוק מייצר פיקוח על המוסדות הפיננסיים הפרטיים המכונים "גמ"חים" (גמילות-חסדים) ובעצם מעניק לראשונה הכרה של המחוקק במוסד פיננסי שמעולם לא הגדיר את עצמו כמוסד פיננסי, אלא התנהל בצורה וולנטרית ואישית בלבד.
עשרות שנים התנהלו המוסדות האלה מתחת לרדאר ואולי התרומה הגדולה ביותר למשק היא ההצהרה הדקלרטיבית שלו, שאפשר גם אחרת. שאשראי אינו שייך לקבוצת בנקים ושאם הציבור, כלומר אנחנו, רוצים – אנחנו יכולים להקים מוסדות ענק של אשראי חינמי.
קצת רקע: בחוק היהודי התנ"כי נאמר כי אסור לקחת ריבית תמורת הלוואה. ובמילים פשוטות, "הון" הוא לא מוצר שאפשר לגבות עבורו דמי שכירות. הדבר הזה הוביל למודל של אשראי שמבוסס על זה שכאשר לאדם פרטי יש הון פנוי והשכן שלו רוצה להקים עסק, הוא לוקח הלוואה מהשכן, פתוח את העסק, ומחזיר את ההון במועד שהוסכם מראש בין השניים.
אגב, הוא אולי לא ישלם ריביות, אבל הוא בהחלט צריך לתת בטחונות. ממכון קרקע ועד ערבים.
המצב הזה עבר רפורמה חברתית פנימית בלי שום רעש כאשר הוקמו קופות גמ"ח ענקיות. כאשר לאנשים רבים היה הון פנוי ולא כל אחד הכיר את כל אלו שזקוקים להלוואה, הם הפקידו את הכסף בידיים של אדם עליו ידעו שאפשר לסמוך, והוא העניק הלוואות למבקשים על פי שיקול דעתו, על פי יכולת ההחזר, לרוב לאחר חתימה של ערבים שיפרעו את החוב במקרה של חדלות פרעון וכדומה.
נראה שהמודל הזה הוכיח את עצמו פעמיים: קודם כל, מבקש ההלוואה לא היה נתון לחסדו של הבנק כדי לקבל הלוואה. הוא יכול ללכת לגוף שמעניק הלוואה ולקבל תמורת ביטחונות סבירים הלוואה. חשוב לציין את המודל הקהילתי שרוב הגמ"חים, בעיקר הקטנים, נשענים עליו. העובדה שאדם חי בתוך קהילה ומוכר לסביבתו יכולה לסייע לו להוכיח את אמינותו, יושרו וכושר ההחזר שלו גם כאשר יהיה קשה לו להוכיח את זה בדוחות כספיים ומול פקיד ביורוקרטי במיוחד.
שנית, המחיר האדיר של האשראי, שהוא נתח נרחב מהוצאה של הרבה מבתי העסיק (ולצערנו אף של חלק ממשקי הבית) פשוט נעלם. האשראי הוא חינם.
המשמעות הנוספת היא שהסיכון שאדם נוטל כדי לקדם יוזמה אישית שלו, פתיחת עסק או סטארט-אפ, היא הרבה יותר נמוכה. הוא לא חושש מפני העלויות הגבוהות של האשראי שיפלו עליו במקרה של כישלון. במילים אחרות, שוק כזה מעודד יצירתיות ויזמות.
זו רפורמה חברתית פשוטה שלא חייבים להיות חרדי כדי ליישם אותה, והיא קוראת לכולנו.
בעשורים הראשונים למדינה, אדם שהיה רוצה לפתוח עסק לא היה יכול ליטול אשראי מהבנק, הוא היה צריך לקבל אישור מהרגולטור האחראי על כך. כלומר, המדינה החליטה במידת מה למי יהיה אשראי ולמי לא – מי יעשיר ומי יישאר עני. הרפורמה שאפשרה לכל אזרח לקבל הלוואה ללא אישור הפכה את כל האזרחים לשווים, ואת היכולת שלהם ליזום ולהתעשר לשווה.
כעת הגיע הזמן לרפורמה השנייה, והיא לא תגיע דרך הממשלה או הבנקים, היא תלויה רק בנו. בנק חברתי הוא כיום מוסד מפוקח ומוכר על ידי המדינה, והתרומה שלו למשק יכולה להיות אדירה.