בחודש הקרוב צפוי לפקוע תיקון מס' 4 לחוק חדלות פירעון, שהועבר בשנה שעברה כהוראת שעה. התיקון, שמגן על חייבים מפני הליכי גבייה למשך שלושה עד ארבעה חודשים ומעודד גיבוש הסדרי חוב מול נושיהם, נועד להקל על בעלי עסקים שנקלעו לחובות בעקבות הקורונה ולמנוע מהם הידרדרות נוספת. כעת, לקראת פקיעתו המתקרבת, ראוי לשוב ולבחון האם החוק אכן מילא את ייעודו, האם הוא רלוונטי למציאות הנוכחית וכן האם יש לשוב ולחדש אותו.
הנחת העבודה מאחורי העברת החוק הייתה שהסיבה העיקרית לקריסת עסקים בתקופה הנוכחית היא משבר הקורונה, ולא ניהול כושל של חברה. בהתאם למצב חריג זה שאינו באחריותם או בשליטתם של בעלי העסקים, המחוקק ביקש להעניק לחייבים אפשרות נוחה יותר להסדרת החובות. אלא שבמבחן התוצאה, למרות הכוונות הטובות, החוק גרם לא פעם לנזקים חמורים וגדולים יותר מכפי התועלת המצופה. במציאות הנוכחית, במהלך תקופת ההגנה שהחוק מעניק לחייבים, הנושים נותרים ללא עזרה ולמעשה נתונים לחסדיהם של החייבים. מצב זה אולי נשמע סביר ומידתי כל עוד אנו רואים בעיני רוחנו את החייבים כבעלי עסקים שחרב עליהם עולמם ואת הנושים כגסי לב, אך יש לזכור שברוב המקרים גם הנושים עצמם הם בעלי עסקים שנפגעו מהמשבר, ועצירה של תזרים המזומנים כתוצאה מחוסר יכולת לגבות חובות עלולה לדרדר גם אותם עד כדי קריסה.
הכשל העיקרי בחוק הקיים נוגע להתרת הניהול והשליטה בידי מי שהביא במו ידו לקריסת החברה תחת הגנה של בית המשפט לתקופת ההסדר. החוק קובע כי חברה בחובות תמנה מנהל הסדר שתפקידו להסדיר את כל חובותיו, אך החוק לא קובע לו סמכויות מוגדרות, ובפועל השליטה נותרת בידי האנשים שתחת משמרתם החברה הגיעה למצב של חדלות פירעון. בפועל, במהלך החודשים הבודדים שמוקצים להסדרת החוב אין גורם שמתחקה אחר המניעים לקריסה הכלכלית, שבוחן את תהליך קבלת ההחלטות ובודק אם נעשו העדפות נושים או הברחות נכסים של החברה מפני נושיה. ממילא, גם אין מי שמתיימר שבתקופה של ארבעה חודשים ללא סמכויות חקירה, תוך הותרת השליטה בחברה בידי מנהליה, ניתן לערוך חקירה יסודית של נסיבות הקריסה. לנושים יסבירו כי אם לא יסכימו להצעת ההסדר של החברה, זאת מבלי שיש בידם מלוא הנתונים בשביל לקבל החלטה אמיתית ומושכלת בדבר גורל חובם, החלופה של פירוק החברה ומינוי בעל תפקיד מטעם בית משפט לחברה לא תניב להם תוצאה עדיפה. במצב דברים זה, בניהול המשא ומתן בתקופת ההסדר, ידיה של החברה החייבת היא העליונה.
לא לחינם החוק מדבר על הסדר חוב ולא על החזר. המערכת לוקחת בחשבון שהתהליך עלול להסתיים עם החזר חלקי מאוד של החוב. כך, למשל, עלול להתרחש מקרה שבו חברה בעלת חוב של 100 אלף ש"ח תציע לנושה 30 אלף ש"ח בלבד ולרוב בפריסה ארוכה, כאשר האלטרנטיבה היא כניסה להליך משפטים של שנים, שגם בסופו אין כל ודאות שהסכום יוחזר במלואו. חשוב לציין שנושים מקצועיים, רובם מעולם הפיננסים, דואגים להבטיח את חובם בבטוחה מתאימה והם לא יידרשו להסכים על הפחתה של החוב כלפיהם.
כך שבסופו של יום, החוק מאפשר לבעלי חוב מעין מפלט מתשלום חובותיהם, ובסיום התהליך פעמים רבות הם משלמים רק חלק קטן מהחוב המקורי, וכל זה בחסות בית המשפט. גם אם התיקון, בשעת חקיקתו, היה הגיוני ומחויב המציאות, החורים הרבים שבו והפוטנציאל ההרסני לניצול המצב לרעה מחייב חשיבה מחדש. דווקא על רקע הקורונה, לא ניתן לקבל פגיעה כה מובהקת בנושים. יש לקוות שהמחוקק ייקח זאת בחשבון, ינסח חוק חדש והוגן ולא יאריך את התיקון הקיים באופן אוטומטי.
עו"ד שי שמש, מומחה לחדלות פירעון וליטיגציה מסחרית