בתקופה האחרונה שוב עולה לכותרות זכות העובדים לשבות. זכות זו, הממחישה את ההבדל המשמעותי בין כוחם של העובדים המאוגדים באיגודים מקצועיים לבין העובדים האחרים במשק, נתונה לוויכוח מזה זמן רב, ובעבר אף נשמעו איומים על הגבלתה באמצעות חקיקה.
להבדיל מהשנים שחלפו מקום המדינה ועד שנות השמונים, כיום ירד משמעותית אחוז העובדים המאוגדים באיגודים מקצועיים, והעובדים היום שייכים לאחת משתי קטגוריות: עובדים המוגנים באמצעות ארגון מקצועי, שלרוב קיים הסכם קיבוצי המעניק להם הטבות מעבר לקבוע בחוקי עבודה, ועובדים אחרים שאינם מאוגדים בארגון מקצועי כלשהו, ובשל כך הם פגיעים יותר ואינם מקבלים את מעבר לחוקי העבודה הנחשבים לחוקי מגן. מעבר לכך, יש לציין שבמקרים מסוימים, יש עובדים שלא מעוניינים להצטרף לארגון עובדים יציג ומעדיפים חוזה אישי על פני הסכם קיבוצי, אבל אלה הם בדרך כלל עובדים שנהנים מרמת שכר גבוהה יחסית וכישורים ייחודיים שיכולים לסייע להם בהשגת הסכם אישי עם תנאים טובים יותר מאשר בהסכם קיבוצי.
שביתה, על פי סעיף 37 א' סיפא לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 מוגדרת כך:
- הפסקת עבודה מאורגנת, מלאה או חלקית, של קבוצת עובדים, לרבות שביתת האטה והפרעה מאורגנת אחרת של מהלך העבודה התקין.
- סירוב מאורגן של קבוצת עובדים לעבוד שעות נוספות, אם החובה לעבוד שעות נוספות נקבעה בהסכם קיבוצי, ועבודה כאמור, מותרת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, והסירוב ננקט כצעד בסכסוך עבודה.
במישור של יחסי עובד-מעביד, אנו מתייחסים לשביתה כלכלית המכוונת להשיג יעדים מסוימים ושיפור בתנאי ההעסקה. שביתה שכזו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, בהן שביתה מלאה, שביתת האטה, שביתה חלקית או עיצומים ושיבושים. כל השביתות הללו הן אמצעי בידי ארגון העובדים בסכסוך עבודה נגד המעסיק, בדרך כלל על מנת לשפר את תנאי ההעסקה. השביתה היא כלי לגיטימי שיכול לאזן את כוחו של העובד מול כוחו של המעסיק אולם על ארגוני העובדים להשתמש בו בצורה מושכלת. זאת מכיוון שלעתים, השלכותיה של שביתה שמסבה נזק כלכלי משמעותי למשק, עלולות לגרום עוגמת נפש ותסיסה בקרב האזרחים בשל שיבוש בקבלת השירותים. ושימוש לא מושכל בכלי השביתה יכול לגרום תסיסה בציבור מה שיכול להוביל לבסיס וכוח ציבורי לממשלה עתידית שתגביל בחוק את הזכות לשבות.
לארגוני העובדים ולעבודה המאורגנת חשיבות רבה בשיפור תנאי ההעסקה כולל שכר הוגן, בטיחות בעבודה ובסביבת העבודה, ושמירת האינטרס של העובדים וזכויותיהם מול כוחו של המעסיק. באמצעות הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, השיגו ארגוני עובדים רבים הטבות שלא רק העובדים השייכים לאותו ארגון נהנו מהן אלא כלל העובדים במדינה. כך לדוגמה, הוציא שר העבודה והרווחה צו הרחבה בעניין תשלום דמי הבראה שהרחיב את תחולתו של ההסכם הקיבוצי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, על כלל העובדים במשק.
לעבודה המאורגנת תפקיד חשוב בשיפור תנאי ההעסקה של העובדים ובהגנה עליהם, והזכות לשבות היא כלי לגיטימי לשיפור תנאי ההעסקה של העובדים. אולם חשוב שארגוני העובדים ישתמשו בכלי זה בצורה מושכלת וכמפלט אחרון בלבד על מנת להימנע מהכשרת הקרקע להגבלת השימוש בשביתה בחוק ולחסוך נזק כלכלי משמעותי למשק.
רו"ח אחמד איאד הוא מרצה במכללה האקדמית ספיר