חברה שלי גרה בלונדון. היא עברה מיד כשסיימנו את התואר - עוד לפני שהספקתי אפילו להגיש את העבודות הסמינריוניות. אחרי שנתיים של מגורים בשכירות היא ובעלה (הטרי) החליטו שהגיע הזמן להתקדם ולרכוש דירה. בלונדון.
אני ובן זוגי, לעומת זאת, שוכרים ברעננה דירת 4 חדרים שעליה אנחנו משלמים 4,700 שקלים בחודש (בלי החשבונות), ולא כי אנחנו זקוקים לכל ארבעת החדרים, אלא כי פשוט לא מצאנו דירה שעולה פחות מ-4,500 שקלים ואם כבר - אז להוציא את הכסף על דירה מרווחת ולא על כוך בן שני חדרים ברמת השרון או ברמת גן, גם אם זה אומר להוסיף רבע שעה לפקק בכל בוקר.
חברה שלי, שגרה בלונדון, נוסעת לכל מקום בתחבורה ציבורית, זולה ונגישה, או הולכת ברגל כשמזג האוויר מאפשר- כי הדירה שלה ממש במרכז העיר והכל נגיש.
אני לעומת זאת קניתי אוטו ב-40 תשלומים, אחרי שהתייאשתי מלחכות לאוטובוס שעובר רק פעם בשעה ולפעמים גם לא מגיע בכלל (או מקדים או מאחר, או סתם לא עוצר בתחנה) ואז לנסוע במשך שעה וחצי מרחק שאני אמורה לעבור ב-20 דקות. אז עכשיו אני עומדת בפקקים כל יום רק 40 דקות, באוטו שלי, עם מזגן ועם המוזיקה שלי. ופעם בשבוע אני שולפת מהארנק את כרטיס האשראי שלי, ומוציאה 160 שקל על דלק, רק כדי שאוכל לעמוד בפקק גם בדרך חזרה.
חברה שלי שגרה בלונדון אוכלת במלא מסעדות. סתם ככה, כי היא אוהבת. אני, לעומת זאת, אוכלת במסעדה אולי פעם בחודשיים. כי זה יקר, וכי כדי לאכול אוכל טבעוני בחוץ צריך לנסוע לתל אביב. ובשביל להגיע לתל אביב צריך לא רק לתדלק ולעמוד בפקק 40 דקות (לפחות), אלא גם לשלם על חניה, ולא מעט.
חברה שלי מלונדון ובעלה (שיחיה) עובדים קשה. אפילו מאוד. אבל הם מרוויחים בהתאם, והם חיים בהתאם ומבלים בהתאם. אני, לעומת זאת, חיה ברמת חיים גבוה בהרבה ממה שאני יכולה להרשות לעצמי. ככה לפחות זה נראה - אני שוכרת דירה גדולה, בעיר לא רעה, במיקום די מרכזי, ויש לי אוטו שהוא לגמרי שלי, פעמיים בשבוע אני בפילאטיס, ופעם בכמה שבועות אני יוצאת למסעדה או הופעה; פעם בשנתיים אני אפילו נוסעת לאיזו חופשה (האחרונה הייתה לפני כמעט שנתיים כשנסעתי לבקר את חברה שלי בלונדון).
וגם אני עובדת קשה, אפילו מאוד - 5 ימים בשבוע 9 שעות ביום, ומרוויחה שכר שבקושי אפשר לסגור איתו את החודש – אפילו שיש לי תואר וניסיון והכל. ובסופי שבוע אני משלימה הכנסה, לוקחת כמעט כל עבודה שנותנים לי רק כדי לגרד עוד כמה מאות שקלים - ועדיין, לרוב לא מצליחה לשמור על הפלוס בחשבון בלי עזרה קטנה מההורים.
איפה הפער
חברה שלי מלונדון קונה שם דירה. הסיכוי שלי לקנות דירה בארץ הוא רק אם אחזור לגור אצל ההורים ל-10 השנים הקרובות ולא אוציא שקל, וגם אז כנראה אצטרך את עזרתם, וגם משכנתא נאה.
אז עכשיו תגידו שאני מפונקת ובכיינית ושבכלל אנחנו דור כזה, של עצלנים שלא יודעים לעבוד ולא יודעים לחסוך ורק מבלים כל היום ושאנחנו חושבים שהכל מגיע לנו. ואני אגיד לכם שחברה שלי מלונדון בדיוק בגילי, שאנחנו בנות אותו מעמד, שלמדנו ביחד את התואר, ששתינו עבדנו במהלך כל התואר וששתינו סיימנו אותו פחות או יותר עם אותם חסכונות. אז איפה הפער אתם שואלים?
הפער התחיל כשהחלטתי שלחופש שלי אין מחיר. אחרי שלוש שנים של תואר שבהן ביליתי בכל יום בממוצע שעתיים וחצי בנסיעה בתחבורה ציבורית, ועוד לפחות חצי שעה בהמתנה לה, אחרי שנים שהייתי תלויה באחרים כדי לפגוש את אבא שלי ומשפחתו, שגרים בחדרה, בשבת, או סתם כדי לצאת בסופי שבוע - השקעתי את כל החסכונות שלי, לקחתי הלוואה, וקניתי רכב. אבל מלבד החירות שלי, לקניית אוטו משלי התלוו גם החזרי ההלוואה, תשלומי ביטוח, תשלום רישיון רכב מידי שנה, וכמובן הדלק.
הפער ממשיך בזה שסיימתי תואר, שעשיתי כי אמרו לי שצריך, כי אמרו לי שמסתכלים אחרת על מי שלמד באוניברסיטה, וכמובן שמשלמים לו יותר- ויצאתי לעולם. מהר מאוד גיליתי שההבדל בין שכר של מלצרית/אחמ"שית/עורכת תוכן במשרת סטודנט לבין השכר של בוגרת תואר בתקשורת שעובדת במשרה מלאה הוא לא בדיוק מה שחשבתי. להפך, גיליתי שאין לתואר שלי שום משמעות אם אין לי עדיין ניסיון, ושמי שאין לו תואר מרוויח כמוני ולפעמים גם יותר- כי בזמן שאני כתבתי עבודות הם כבר צברו ניסיון בעבודה.
אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן, מעל להכל הפער הוא בתפיסה שלנו. "לונדון היא אחת הערים היקרות בעולם"? אז זהו שלא. נכון, לשכור דירה בלונדון זה ממש לא זול, לפעמים היא מנצחת במחירי השכירות אפילו את תל אביב, אבל כל השאר ממש אותו דבר כמו בארץ או אפילו זול יותר. המחירים במסעדות לונדוניות דומים או נמוכים קצת מאלה של התל-אביביות, מחירי הסופר נמוכים לפעמים אפילו בעשרות אחוזים, וכך גם הביגוד.
ומעבר לכל זה הם מרוויחים הרבה יותר. שכר המינימום בלונדון הוא 10.20 ליש"ט שהם בערך 46 שקלים. השכר הממוצע שם עומד על כ-35 אלף פאונד בשנה - השווים בערך ל- 13 אלף שקלים בחודש. בישראל, לעומת זאת, שכר המינימום לשעה עומד על 29.12 שקלים (5300 לחודש במשרה מלאה) וממוצע השכר החודשי הוא 10,139 שקלים. אז אם בממוצע אנחנו משתכרים 16 שקלים פחות לשעת עבודה וכ-3,000 שקלים פחות בכל חודש, מה הפלא שהכסף שלהם קונה יותר?
מעבר לכל זה התנאים ללקיחת משכנתא בלונדון הרבה יותר גמישים. חברה שלי ובעלה צריכים הון עצמי שעומד רק על 10 אחוז מכלל ערך הנכס כדי לקבל הלוואה לקניית דירה, בישראל לעומת זאת, נדרשים 25 אחוזים - מוזמנים לחשב כמה זמן ייקח לי להרוויח את זה עם פער של כמה אלפי שקלים בחודש.
ואם לומר את האמת, זה לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון - אין לי את האומץ לעזוב, וברור לי שהיא לא ממש מחכה לי; אבל בלונדון יש לא רק טלוויזיה מצוינת, אלא גם תשתיות מצוינות, ותחבורה מצוינת ואפשרויות תעסוקה, ומשכורות גבוהות יותר שמאפשרות לחיות בכבוד פלוס, ואפילו תנאים הוגנים יותר במשכנתא.
אז לא, אני לא חושבת שאני מפונקת או עצלנית ואני לא חושבת שרוב בני הדור שלי הם כאלה. אני חושבת שאם היו כאן תחבורה טובה יותר, הזדמנויות רבות יותר ומשכורת הוגנות יותר - ולא רק למי שעובד בהייטק, אולי הייתי מצליחה לחיות כאן בלי עזרה מההורים, ואולי אפילו הייתי מצליחה לקנות דירה יום אחד או לפחות שיהיה לי כסף לשכור במרכז יותר מ-2 חדרים. ובינתיים, אני יכולה להתנחם בידיעה שהבעיה היא במדינה ולא בי, ועד שמשהו כאן ישתנה, זה הופך את הייאוש לקצת יותר נוח.