בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־1988, עצר המועמד הרפובליקאי ג'ורג' בוש במישיגן כדי לשאת נאום בסוגיה בעלת דחיפות גדולה. בוש, שהגדיר את עצמו "סביבתני" (Environmentalist), קרא לנקוט פעולה בנוגע לנושאים הבוערים באותה תקופה, כגון בירוא יערות וגשם חומצי. הוא גם העלה לדיון את שינוי האקלים, נושא שרק אז החל להופיע בסדר היום הציבורי: "האדמה והמים שלנו מאפשרים מגוון יוצא דופן של פעילויות אנושיות, אך הם יכולים לשאת זאת עד גבול מסוים, ועלינו לזכור להתייחס אליהם לא כמובן מאליו, אלא כמתנה", אמר. "הנושאים האלה (הסביבתיים) הם נעלים מכל אידיאולוגיה ומכל פוליטיקה. זאת אינה סוגיה ליברלית או שמרנית".
קריאתו של בוש לתגובה על־מפלגתית לאתגרי הסביבה של ארצות הברית נראית תמימה כיום, כש"שינוי האקלים" כבר הסלים ל"משבר האקלים", וכשהמחלוקת בנוגע למידת הסכנה שבה ניצב כדור הארץ בשל ההתחממות הגלובלית פילגה את המדינה ואת העולם המערבי לשני מחנות שנראה כי אין דרך לאחדם. בעשורים האחרונים התרבו הראיות המדעיות שתומכות בהנחה כי התחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם, ומדענים מאשרים כעת בוודאות את קיום התופעה. על פי מאמר שפורסם ביולי ב"גרדיאן", הקונסנזוס לגבי אחריות האנושות למשבר כולל יותר מ־99% מהמדענים. ואולם, במקביל, סוגיית האקלים נהפכה בארצות הברית לנושא פוליטי שנוי במחלוקת שגורם להקצנה גוברת והולכת. במדינות אחרות במערב התרחש תהליך דומה: המחנות הנצים באירופה הם השמאל הליברלי שמתריע מפני ההתחממות הגלובלית, והימין השמרני שנוטה ברובו להכחישה. ואולם, קולותיהם של המתנגדים והמבקרים בארצות הברית חזקים ומשפיעים יותר מאשר באירופה.
על פי סקר עדכני של יוגוב־קיימברידג' גלובליזם פרוג'קט, ארצות הברית היא חממה למכחישי משבר האקלים בהשוואה למדינות אחרות. על פי הסקר, שכלל נשאלים מ־23 מדינות, 13% מהאמריקאים מסכימים עם ההצהרה שהאקלים אמנם משתנה, אך "הפעילות האנושית אינה אחראית לכך". 5% נוספים אמרו כי האקלים כלל אינו משתנה. שיעור גבוה יותר של תושבים המטילים ספק באחריות האדם לשינוי האקלים נמצא רק בסעודיה (16%) ובאינדונזיה (18%).
ההיסטוריון דיפש צ'אקרברטי טוען כי מכחישי שינוי האקלים האמריקאים הצליחו יותר מכל לבלבל את הציבור ולדחות קבלת החלטות חשובות. מחקר שפרסם ב־2009 תחת הכותרת The Climate of History: Four Theses ("האקלים של ההיסטוריה: ארבע תזות"), טען צ'אקרברטי כי מבקרי הקונסנזוס המדעי בדבר שינוי האקלים נהנים מתשומת לב רבה בתקשורת האמריקאית, וגישה חסרת תקדים למוקדי הכוח בוושינגטון. מדוע נושא שבעבר זכה לתמיכה על־מפלגתית, התעלה בחשיבותו על כל המחלוקות הפוליטיות והאחרות ונהנה מתמיכה תמימת דעים בקרב המדענים, נהפך בתוך שנים לא רבות לאחת הסוגיות הנפיצות והמפלגות ביותר? ומדוע הכחשת משבר האקלים היא נחלתו הבלעדית של מחנה הימין השמרני?
תוצאות הגלובליזציה
הרעיון של אפקט החממה – התופעה שבה גזים מסוימים שנוצרים על ידי פעילות אנושית נלכדים באטמוספירה של כדור הארץ – הוצג לראשונה על ידי מדענים כבר במאה ה־19, כשבני האדם החלו להגדיל את הייצור והשימוש בדלק מאובנים. בשנות ה־60 של המאה הקודמת נדד הרעיון ממגדלי השן של האקדמיה אל עבר משרדיהם של קובעי המדיניות, וב־1965, בתקופת כהונתו של הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון, פורסם דו"ח של הוועדה המייעצת לענייני מדע שהזהיר כי פליטות של פחמן דו־חמצני יכולות ללכוד חום באטמוספירה.
שנות ה־80 היו גם תחילתו של עידן הגלובליזציה תחת שרביטם של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן וראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר, והשנים שבהן עלה כוחה של הגישה הניאו־ליברלית בחשיבה הכלכלית. פרופ' נעמי אורסקס, חוקרת היסטוריה של המדע מאוניברסיטת הרווארד, קושרת בין מגמות אלה לבין מסלול ההתנגשות עם המחקר והמדע הסביבתי, שעליו עלה הימין הכלכלי בארצות הברית. בספר Merchants of Doubt ("סוחרי הספק") שכתבה עם פרופ' אריק קונוויי, אף הוא היסטוריון של המדע, היא מזכירה כי התנועה הסביבתית בארצות הברית לא צמחה בקרב פעילים סוציאליסטים, איגודי עובדים או קומוניסטים, אלא דווקא במפלגה הרפובליקאית. לטענתה, המפנה בגישתם של הרפובליקאים לסוגיות סביבתיות התרחש בתקופת נשיאותו של רייגן, במקביל להתחזקותה של התנועה הניאו־ליברלית הרואה בכל דרישה לרגולציה פגיעה קשה בחופש הפרט. כך, היא מסבירה, הדרישה לשינויי חקיקה ולהגבלה של תעשיות מסוימות במטרה למנוע את התחממות כדור הארץ נתפשה בעיני מכחישי האקלים כתירוץ לפגיעה בכלכלה החופשית ובחירויות הפרט.
בספר מסבירים אורסקס וקונוויי כי מכחישי משבר האקלים אינם שואפים להוכיח באופן מדעי שאין משבר, אלא רק להטיל ספק במהימנותם של המחקרים המדעיים בנושא. אסטרטגיה זו של הטלת ספק נועדה לגרום לציבור לחשוב כי למעשה מתקיים בנושא ויכוח מדעי ער בין שני צדדים שלטיעוניהם תוקף דומה, וכי העובדות שמציגים המדענים המזהירים מפני השלכות שינויי האקלים אינן כה מוצקות כפי שניתן לחשוב. הטלת הספק מבטלת – ולכל הפחות, דוחה – את הטלת הרגולציות, ושומרת על המצב הקיים, שכן כל עוד אין מידע ברור וחד משמעי לגבי השינויים והשלכותיהם, אין ברירה אלא להימנע מלפעול בנושא.
הסבר נוסף להכחשת משבר האקלים הציע החוקר הצרפתי ז'אן דניאל קולומב מאוניברסיטת ז'אן מולין בליון, שפרסם ב־2014 מאמר שכותרתו The Ideology of Climate Change Denial in the United States ("האידיאולוגיה של הכחשת שינוי האקלים בארצות הברית") בכתב העת European Journal of American Studies. במאמר טוען קולומב כי הכחשת האקלים נובעת ממחויבות אידיאולוגית חזקה של השמרנים והליברטריאנים לדוקטרינת ה"לסה פר", ולעקרונות הנגזרים ממנה, כמו ממשלה קטנה ככל האפשר והתנגדות חריפה לרגולציה. לדבריו, כדי לרכך את ההתנגדות טוענים מכחישי המשבר בארצות הברית שהם מגנים על אורח החיים האמריקאי, המאופיין בצריכה גבוהה ובשגשוג חומרי.
רק לא שמאל
בין המכחישים ישנם כאלה שמרחיקים לכת עוד יותר, וטוענים כי משבר האקלים הוא סוס טרויאני שמטרתו לשים קץ לשלטון הקפיטליזם ולהחליפו במעין סוציאליזם אקולוגי. לארי בל, אדריכל אמריקאי ויועץ מדיניות במכון המחקר האמריקאי הארטלנד, מוסד שמרני־ליברטריאני, כותב בספרו Climate of Corruption ("אקלים של שחיתות"), כי לשינוי האקלים "אין כל קשר למצב הסביבה, ומטרתו לכבול את ידי הקפיטליזם ולשנות את דרך החיים האמריקאית למען אינטרסים של חלוקה מחדש של ההון הגלובלי".
עליית הפופוליזם הימני היא אחד המאפיינים הבולטים של הפוליטיקה העולמית בעשור שלאחר המשבר הפיננסי. הבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות בארצות הברית, ותוצאות משאל העם לגבי הברקזיט בבריטניה ב־2016, הן נקודות הציון העיקריות שמסמלות את קריסת הקונסנזוס של הזרם המרכזי. מפלגות פופוליסטיות שמתמקדות בעיקר בהגירה ובמיעוטים לעתים קרובות עוינות גם את סוגיית האקלים, ומנהיגיהן ותומכיהן מטילים בה ספק. דפוס זה חוזר באופנים שונים באזורים שונים בעולם.
בארצות הברית, ממשל טראמפ נסוג מאמנת פריז בניסיונו להגביל את חקר מדע האקלים ואף מנסה לבטל תקנות שקבע ממשל אובמה באשר לשימוש בנורות חשמל חסכוניות. בפינלנד, מפלגת הפינים הפופוליסטית (Finns) מאשימה את פוליטיקאים מהמרכז ב"היסטריית אקלים", וטוענת כי רגולציה סביבתית "תיקח את המזון מפיהם של העובדים". מחקר עדכני של חברת הייעוץ הגרמנית אדלפי מראה כי המפלגות הפופוליסטיות הצביעו שוב ושוב נגד חקיקה סביבתית בפרלמנט האירופי.
הסבר אחד לתופעה זו קשור לראיית הפופוליזם כתגובה לשינוי מבני בכלכלה הגלובלית. על פי גישה זו, מפלגות פופוליסטיות ימניות מושכות אליהן בעיקר גברים, עובדי תעשייה וייצור, שראו בעשורים האחרונים כיצד שכרם ורמת החיים שלהם נשחקים כתוצאה מהגלובליזציה, מאוטומציה ומשקיעת האיגודים המקצועיים. ה"נותרים מאחור" לא נהנו מעלייתה של כלכלת הידע, ואיבדו את קולם הפוליטי. כעת הם מתגודדים סביב המפלגות הפופוליסטיות בדיוק בשל העובדה שהן נמצאות מחוץ לפוליטיקה של הזרם המרכזי, שזנח אותם.
ואולם, מדוע אלה שנותרו מאחור עוינים דווקא את סוגיית האקלים? אחד הטיעונים הוא שהמגזרים שמושפעים באופן המשמעותי ביותר מהסוגיה הם מגזרי הייצור, התעשיות הכבדות והכרייה (בעיקר פחם), שבהם אותם פועלים מוצאים את פרנסתם והם אחראים לכמות הגדולה ביותר של פליטות גזי חממה. רגולציות סביבתיות מאיימות בעיקר על המגזרים האלה, וכתוצאה מכך, על מחייתם של הפועלים המועסקים בהם.
טיעון נוסף הוא שמדיניות האקלים מאיימת להכביד את המעמסה שמוטלת גם כך על כתפי הקבוצה הזאת. ייקור חשבונות החשמל כדי לסבסד צמיחה באנרגיה מתחדשת, מסי פחם ואחרים, מתקבלים בטינה ובתסכול. אחת הדוגמאות הבולטות לאחרונה היא מחאת "האפודים הזוהרים" בצרפת, שפרצה בשל ייקור המס על הסולר שנבע ממדיניות סביבתית. אלה המתגוררים בשולי הערים הגדולות ומסתמכים על מכוניות ישנות וזולות יותר לתחבורה – זעמו על מסי הדלק שפוגעים בעיקר בהם.
השבר שנוצר בין הציבור הרחב לבין האליטה הפוליטית, בעיקר בשל הגלובליזציה, תורם גם הוא לרצון של אלה שנותרו מאחור להתנגד לכל מה שמחנה השמאל תומך בו, לעתים מתוך התרסה לשמה. הפופוליזם הימני מבטיח חזון אחד ופשוט שבו אלה שמנהלים את המדינה אינם טכנוקרטים, ביורוקרטים או מומחים – אותם אנשים שאחראים על מדיניות האקלים. הפופוליסטים גם מאשימים את הסביבתנים ומדעני האקלים בפרסום אג'נדה שקרית, ובכך פותחים את הדלת לשלל תיאוריות קונספירציה, כמו זו שלפיה מדעני האקלים רוצים לצבור כסף, כוח והשפעה פוליטית.
מממנים את ההכחשה
ההשלכות של האמונה בשינוי האקלים והרצון לטפל בבעיה לא חמקו מעיניהם של ראשי תעשיית האנרגיה, כמעט מתחילת הדרך. חוקרים בחברות ענק כמו אקסון מוביל למדו את הנושא כבר בשנות ה־70. ב־2015 פרסם אתר התחקירים זוכה הפוליצר Inside Climate News תחקיר נרחב שהראה כי כבר ב־1977 ידעה אקסון מוביל על הקשר בין שימוש בדלקי מאובנים להתחממות האטמוספירה, אולם בכירי החברה אז הסתירו את המידע מהציבור ומימנו קמפיינים להכחשתו.
בשנות ה־80 כבר קיצצה ענקית הנפט את המימון לתוכנית מחקר האקלים שהפעילה, ובעשור שלאחר מכן תמכה בקמפיין יחסי ציבור מסיבי שעירב תמיכה בקבוצות כמו Global Climate Coalition, ונועד לזרוע ספק באמיתות המדע של שינוי האקלים. אקסון מוביל טענה אז כי מטרת הקמפיין היא לממן "אבחנות מדעיות לגיטימיות" לאור "הפערים בין הגישות השונות". ואכן, קמפיינים כאלה היו נפוצים בשנות ה־90, כמו גם דיווחים על קבוצות לובי שניסו לפגוע בשיחות בינלאומיות על סוגיית שינוי האקלים. עם זאת, דו"ח פנימי של אקסון מוביל שהוגש ב־1995 קבע חד־משמעית כי "שריפה של המוצרים שהחברה מייצרת גורמת לשינוי אקלים" וכי המדע הרלוונטי "מבוסס ואי אפשר להכחישו".
אקסון מוביל, כמו תאגידים גדולים אחרים, עמדה במוקד ספרו של סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, אל גור, The Assault on Reason ("המתקפה על ההיגיון"), שראה אור ב־2007. בספר האשים גור את התאגידים בניסיונות לעוות את התהליך המדעי: "אידיאולוגים ימנים עשירים הצטרפו לחברות הציניות וחסרות האחריות בתעשיות הנפט, הפחם והכרייה, כדי לתרום סכומים גדולים של כסף למימון קבוצות פסבדו־מדעיות שמתמחות בזריעת ספק ובלבול בציבור לגבי התחממות גלובלית", כתב גור בספר. "הם מנפיקים 'דו"חות' מטעים בזה אחר זה, ומעמידים פנים שישנה אי הסכמה משמעותית בקהילה המדעית הלגיטימית, בתחומים שבהם יש למעשה קונסנזוס רחב".
ההון של תעשיית האנרגיה אינו מוזרם רק לנבחרי ציבור ומועמדים. חברות נפט וגז תורמות סכומי כסף אדירים גם למכוני מחקר שמרניים וליברטריאניים, כשהמטרה היא להבטיח לא רק שאותם נבחרי ציבור ואישים בעלי השפעה ימשיכו לתמוך באינטרסים של תעשיות אלה, אלא גם לספק חוות דעת וראיות מדעיות כביכול, המשרתות את ההתנגדות לתומכי הרגולציות הסביבתיות. בשנים 2003־2010, הוציאו מיליארדרים יותר מ־7 מיליארד דולר כדי לממן מכוני מחקר שמרניים בוושינגטון, בהם למשל המכון ליזמות תחרותית (CEI), מכון הארטלנד וקרן הריטג'.
בין טייקוני האנרגיה הפעילים ביותר בתחום זה בולטים האחים המיליארדרים דייוויד (שמת באוגוסט) וצ'ארלס קוך. מאז שנות ה־80, השקיעו האחים סכומי כסף חסרי תקדים בקידום תפישת העולם שלהם ובעיצוב המחנה הימני בפוליטיקה האמריקאית בדמותם, ויש להם אינטרס גדול בדחייה של פעולות למניעת התחממות גלובלית: הם הרוויחו מיליארדי דולרים מהבעלות על תעשיות קוך, תאגיד הנפט הפרטי השני בגודלו בארצות הברית. הכסף מוזרם בדרך כלל באמצעות קרנות צדקה שונות שהקימו. על פי ארגון גרינפיס, קרן משפחת קוך הוציאה כ־127 מיליון דולר בשנים 1997־2017 על מימון ישיר של 92 קבוצות שתקפו את מדע שינוי האקלים ואת מדיניות הפתרונות האפשריים.
עישון ואדים
המעורבות של תעשיית הנפט בהכחשת משבר האקלים מקבלת תפנית קודרת יותר כשמשווים את ההתנהלות שלה לזאת של תעשיית הטבק בארצות הברית, שטענה במשך עשורים כי העישון אינו מזיק למרות ראיות מדעיות שהראו את ההפך. יש הקוראים לרגולטורים הפדרליים לתבוע את חברות הנפט באישומים של סחיטה, כפי שעשה משרד המשפטים האמריקאי ב־1999 בתיק נגד יצרנית הסיגריות פיליפ מוריס ונגד חברות טבק גדולות אחרות. חברות הנפט כמובן זועמות על ההשוואה, אך הדמיון בהתנהלותן של שתי התעשיות קיים עוד מאז שנות ה־50.
על פי מסמכים שנותחו ב־2016 על ידי המרכז למשפט סביבתי בינלאומי (CIEL), ארגון ירוק שממוקם בוושינגטון, תעשיות הנפט והטבק קשורות זו בזו במשך עשורים. שתי התעשיות שכרו את שירותיהן של אותה חברת יחסי ציבור, Hill & Knowlton, כבר ב־1956. בשנות ה־90 שילמה פיליפ מוריס יותר מ־200 אלף דולר למתמטיקאי פרופ' תיאודור סטרלינג כדי שיכתוב מחקרים שתומכים בה. ב־1962, אותו סטרלינג חקר גם את ההשלכות של חשיפת עובדים לעופרת בבנזין עבור חברת אתיל קורפ, שהיתה יוזמה משותפת של יצרנית הרכב ג'נרל מוטורס וחברת הנפט סטנדרד אויל.
קשר נוסף בין התעשיות משתקף בפעילותו של מכון המחקר סטנפורד ריסרץ', או SRI אינטרנשיונל. המכון נוסד ב־1946 וחקר את תופעות הפיח והזיהום בעודו מקבל מימון מחברות טבק ונפט. חוקרי המכון גם היו אחראים על המחקר לגבי שינוי האקלים עבור מכון הנפט האמריקאי (API) בשנות ה־60 וה־70. על פי המסמכים, חברות הנפט חקרו את הרעילות בסיגריות כבר בשנות ה־50 וכמה מהן, לרבות אקסון מוביל ורויאל דאץ' של, החזיקו במשך עשרות שנים בפטנטים על פילטרים של סיגריות. בכירים ב־API שחששו מרגולציות ממשלתיות שמטרתן להפחית את הזיהום מבתי זיקוק ומתקנים אחרים של תעשיית הנפט, אף הציעו תיאוריות חלופיות לאחריות על יצירת הפיח כבר ב־1954. "הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא חקיקה מהירה של חוקים לשליטה בזיהום האוויר", אמר ואנס ג'נקינס, מזכ"ל ועדת העשן והאדים, שהקימה API כדי לחקור את הזיהום שיוצרת תעשיית הנפט.
האדם והטבע אינם אחד
הכחשת משבר האקלים נפוצה בקרב שמרנים לא רק בשל האיום הגלום בו על תפישת עולמם הכלכלית. פילוסופים והיסטוריונים נטו במשך מאות שנים להבדיל באופן מודע בין ההיסטוריה האנושית לבין ההיסטוריה של הטבע, ולעתים אף הכחישו שלטבע יכולה להיות היסטוריה בכלל. לרעיון הזה אחראים הפילוסופים תומאס הובס וג'אמבטיסטה ויקו האיטלקי, שטענו כי בני האדם יכולים לצבור ידע אמיתי רק לגבי המוסדות הפוליטיים והאזרחיים שהם עצמם הקימו, בעוד הטבע נותר נחלתו של אלוהים בלבד. הרעיון הזה נהפך לחלק מהתפישה הרווחת של ההיסטוריונים במאה ה־19 ובמאה ה־20.
במאה ה־20 הופיעו טיעונים חומרניים וחברתיים יותר, שנועדו גם הם להצדיק את ההבחנה בין ההיסטוריה האנושית לזו הטבעית. המנהיג הסובייטי יוזף סטלין אמר: "סביבה גיאוגרפית היא אחד התנאים הרציפים וההכרחיים להתפתחות חברה, והיא יכולה להאיץ או להאט את התקדמותה. אך השפעתה אינה מכרעת, שכן קצב ההתפתחות של החברה מהיר בהרבה מהשינויים בסביבה הגיאוגרפית". על פי התפישה הזאת, הסביבה של האדם משתנה בקצב כה אטי עד כי מערכת היחסים בין האדם לסביבה שלו היא נצחית ואינה ניתנת לתיעוד היסטורי.
אורסקס מתייחסת בספרה לנקודה זו, וטוענת כי במשך שנים מדענים חשבו שתהליכים טבעיים הם כה גדולים עד כי אין דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנותם, וכי הפעילות האנושית היא חסרת משמעות לעומת העוצמה של הטבע ושל התהליכים הגיאולוגיים. השינוי התפישתי והאמונה שהאדם אכן מסוגל להשפיע על הטבע במעשיו, וכי הוא עצמו סוכן גיאולוגי שמשנה את הטבע, מאיימים על מי שמאמין בשוק חופשי.
אלוהים מאוים
אלוהים – והדת – הם שחקנים נוספים שגויסו על ידי מכחישי משבר האקלים. דוגמה לכך אפשר לראות בנאום שנשא ב־2017 ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, טוני אבוט, בכנס של הקרן למדיניות התחממות גלובלית בבריטניה שכותרתו היתה "מעזים להטיל ספק". אפשר למצוא אנשים שיאמינו בכל דבר שעולה על הדמיון, טען אבוט, כולל שינוי האקלים, אך רק חברות שסובלות מאמנזיה קשה – ששכחו מה נאמר בכתבי הקודש לגבי האדם שנוצר בצלמו ובדמותו של אלוהים, ואת הסמכות שניתנה לו לרדות בארץ ובכל היצורים החיים – יכולות להפוך את שינוי האקלים לדת.
"אנשים פרימיטיבים הרגו בעבר עזים כדי לפייס את האלים הזועמים", אמר אבוט. "כיום אנחנו מתוחכמים יותר, אך עדיין מקריבים את התעשיות שלנו ואת תנאי המחיה שלנו לאלי האקלים, בדיוק כמו לפני אלפי שנים". ובכלל, הוסיף, שינוי האקלים הוא לטובה: "במרבית המדינות יותר אנשים מתים בגלי קור מאשר בגלי חום, כך שעלייה בטמפרטורות הגלובליות היא מבורכת. נראה כי דווקא המדיניות לגבי שינוי האקלים היא שגורמת לנזק; שינוי האקלים בפני עצמו הוא בוודאי חיובי – או לפחות חיובי יותר מאשר שלילי", אמר אבוט.
בארצות הברית, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ריק סנטורום עצר בפברואר 2012 באוהיו במסגרת הקמפיין שלו, ובנאומו האשים את הנשיא אז, ברק אובמה, באמונה ב"תיאולוגיה מזויפת". תיאולוגיה שמבוססת על התנ"ך, הוסיף סנטורום, צריכה להתמקד "באמונה שהאדם הוא האחראי על האדמה, ושעליו לשלוט בה ולעשות זאת בצורה ראויה". ואולם, אמר, "הסביבתנים הקיצוניים מאמינים כי האדם נמצא כאן כדי לשרת את האדמה, בניגוד לשימוש במשאבים שלה. אני חושב שזה אידיאל מזויף".
מבחינתם של נוצרים אוונגליסטים כסנטורום, ההתנגדות לייצור ביטומן, למשל, משמעותה יציאה נגד חוק אלוהי, וההשלכות של תפישה זו עלולות להיות קשות. במאמר שפרסמו ב־2015 צמד סוציולוגים מאוניברסיטת קליפורניה, ברנרד דליי זלהה ואנדרו סאס, הם טוענים כי ההתנגדות לסביבתנות בקרב נוצרים שמרנים נובעת מפחד מכך שתחושת האחריות על העולם שיצר האל, על פי האמונה, מתפוגגת ומשתנה למעין עבודת טבע ניאו־פגאנית. על פי ממצאיהם של זלהה וסאס, נוצרים אמריקאים מוטרדים מסוגיות סביבתיות פחות מאשר אמריקאים שאינם נוצרים, וככל שרמת המחויבות הדתית גבוהה יותר, כך נמוכה יותר רמת הדאגה לסביבה. המחקר הראה גם כי נוצרים אמריקאים נהפכו עם הזמן למפולגים יותר בסוגיות כמו משבר האקלים, כשהשמרנים ביותר ביניהם – בפטיסטים דרומיים שהם הפלג הפרוטסטנטי הגדול ביותר בארצות הברית, ופרוטסטנטים אוונגליסטים אחרים – הם המתנגדים הנוקשים ביותר לסביבתנים, ומשקיעים מאמצים רבים בדיכוי יוזמות ירוקות באזוריהם. הסיבה לכך, כותבים זלהה וסאס, היא חשש מערעור על תפקידו של אלוהים, אך גם אמונה באפוקליפסה, שהופכת את החשש מפני התחממות גלובלית ובעיות סביבתיות אחרות לחסר טעם.
בשנות ה־90, הניסיון להתרחק ממה שהם תפשו כדת פגאנית שדוגלת בעבודת הטבע, הוביל לכך שאותם נוצרים החלו להצהיר כי אין ראיות חד־משמעיות להתחממות גלובלית, וכי אלפי מדענים מסכימים שלא קיימת ראיות לכך שמעשי אדם גורמים להתחממות גלובלית. הם התנגדו לאמנת קיוטו של האו"ם, שהטילה על המדינות המפותחות את המחויבות להפחתת פליטות גזי חממה, בטענה כי אם תיושם, יהיו לה השפעות הרסניות על הכלכלה, כולל איבוד משרות ועוני גובר. החלטה שהתקבלה בכנס הבפסטיסטי הדרומי ב־2006 התנגדה למגבלות על הגישה למשאבי טבע ולהגבלה לא נחוצה של הפיתוח הכלכלי. בתוך פחות מארבעה עשורים, הבפטיסטים הדרומיים החלו להשוות את הסביבתנות לניאו־פגאניזם וקראו לשמירה על הכלכלה החופשית. כיום, לטענת מחברי המחקר, עמדתם זהה לזו של שמרנים חילוניים בנוגע להכחשת האקלים.
למרות כל הראיות האמפיריות, קבוצה גדולה של אנשים ממשיכה להאמין כי העלייה בטמפרטורות אינה תוצאה של תיעוש כי אם מחזוריות טבעית – בשל שלל סיבות וטיעונים. אלא שבמשך הזמן, הרלוונטיות של הכחשת משבר האקלים תפחת והצורך למצוא פתרונות יתחזק. אחרת, כדברי המומחה לפוליטיקה, פרופ' אמריטוס רוברט מאן מאוניברסיטת לה טרוב באוסטרליה, "הדורות הבאים יביטו לאחור על התקופה שלנו בפליאה ובזעם – על האנשים שיכלו אולי למנוע מכדור הארץ להפוך לאזור מחיה לא ידידותי לאנושות ולמינים אחרים, אך נכשלו לפעול בנדון. ההרס המודע שלנו של כוכב ידידותי לבני אדם ולמינים אחרים היא ההתפתחות המשמעותית ביותר בהיסטוריה".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
"הקרינה מתפשטת לכל מקום": אדם נוימן קילקל את התוכנית של המשקיע היפני הגדול בעולם
ספטמבר הוורוד: התמתנה הירידה בתנועת הטסים לאילת