במוצאי שבת, 28 באפריל, דונלד טראמפ שם את פעמיו אל וושינגטון, מישיגן, אחת הערים הקטנות במערב התיכון, שעל כתפיהן העפיל לבית הלבן. לבנים מן המעמד הבינוני הנמוך גדשו את היכל הספורט המקומי להריע לו.

טראמפ הגיע לשם עטור ניצחון דיפלומטי: פגישתם של מנהיגי שתי הקוריאות. נשיא הדרום, לפנים פעיל של זכויות אדם, נשאל על הסיכוי שהוא יזכה בפרס נובל לשלום. תשובתו הייתה לא צפויה: דונלד טראמפ הוא הראוי לפרס הזה, הוא שאיפשר את הפסגה.

זה היה אקט חנופה מרחיק לכת. הדיפלומטיה הבינלאומית מתרגלת לצורך להזין את האגו של נשיא ארה"ב. אבל פרס נובל לשלום? האין הפרס הזה צריך להינתן לאנשים המוסרים את נפשם לטובת פיוס בין בני אדם? ואם כך, מה לפרס הזה ולנשיא שאינו חדל לסכסך, לפלג, להפיח שנאה ולהעליב? נשיא המכתים ציבורים אתניים וגזעיים (המקסיקאים הם "אנסים" ו"מסוממים"; האפריקאים באים מארצות שהן "מחראות"; כל ההאיטיאנים נגועים באיידס); נשיא המכריז בפומבי למחרת התפרעות של מפגינים נאציים, שביניהם יש "אנשים טובים".

"כל האשראי!"

בעצרת במישיגן טראמפ היה בשיאו. הוא פרט על קהל שומעיו כמו היו גיטרה. הוא הרעיף לעג על מבקריו בתקשורת, ה"פייק ניוז". הבוקר האזין למישהו ב"קבוצת הפייק ניוז" (שריקות בוז רמות). האיש ההוא שאל (טראמפ עובר לחיקוי), "האם טראמפ ראוי לאשראי כלשהו על זה?", כלומר על פסגת הקוריאות. "אז בואו אני אגיד לכם", הכריז טראמפ, "כל האשראי!" (בתרגום חופשי, לתועלת הקצב המקורי).

הבה נניח שתהליך הפיוס בקוריאה יימשך, או אפילו יואץ, ויוכתר בהצלחה: צפון קוריאה תסכים להתפרק מנשקה הגרעיני, שתי הקוריאות יחתמו הסכם שלום, וסכנת המלחמה תוסר מקץ 65 שנה. האומנם תוצאה כזאת מזכה אוטומטית את כל הנפשות הפועלות במועמדות לפרס נובל? מה על הדיקטטור של צפון קוריאה, המחזיק את עמו במחנה ריכוז, ומחסל יריבים באמצעים ברבריים? האומנם הוא ראוי לפרס נובל?

מה על יאסר ערפאת? ובכן, בחירתו הייתה טעות. אפשר להבין את מניעיהם של מעניקי הפרס, חברי הפרלמנט של נורווגיה. הם רצו לעודד את האויבים במזרח התיכון להמשיך את תהליך הפיוס. אבל הם הוזילו את הפרס, מפני שגזלו ממנו את הקונטקסט המוסרי.