הנה הן עומדות מול ארז טל וקורין גדעון: סיגל ונעה. עוד רגע הקהל מצביע ואחת מהן עפה הביתה.
מתח.
מחכים.
הקהל מצביע.
ו....
סיגל נכנסת פנימה, ונעה שטיינר חוזרת הביתה.
והנה, דומיניק נכנס פנימה ומנואל הולכת הביתה.
אכזרי? אולי. אבל כמו שכולנו זוכרים, זה הולך ומסתבך.
המנחים מציעים למשתתפים המתוחים את האפשרות המבלבלת. לתת חלק מהכסף שלך כדי להכניס את המתחרה שלך. ככה. סתם. במתנה. לוותר על המשאב הכי חשוב במשחק הזה, כדי להכניס מתחרה נוסף שעומד להילחם בך בהמשך.
אני מנסה לדמיין את ההתלבטות שרצה להם בראש:
לוותר על כסף? זה מטורף!
מצד שני, אני נכנסתי והיא עפה. כואב הלב, אז לא אתן משהו?
אבל רגע, כואב הלב נשאר בבית. הרי באתי לנצח.
אז מה? לא לתת?
אבל יש כאן צופים בבית והצופים צריכים לאהוב אותי. ואם אהיה נדיבה אולי זה ישתלם בסוף.
אז מה לעזאזל כדאי לעשות?
אגואיזם למתחילים
השאלה הזון מלווה אותנו גם בפרק ששודר אתמול והיא תמשיך ללוות אותנו לאורך כל החודשים הקרובים.
"מי שיש לו הכי הרבה כסף שייקח את המלון", אומרת נטע, ומתכוונת למיכאל. בעצם, היא מבקשת ממשתף שמוביל עליה לוותר בשבילה. ומי תישן על הספה בסלון? האם סיגל צריכה לוותר לשתי השותפות שלה? לא ברור. "לא משנה איפה הם ישנו, אני מקפיצה להם את המחיר", מתכננת סיגל.
אבל מה שמעניין הוא שההתלבטות הזו היא לא מקרית. זו התלבטות כלכלית-פסיכולוגית-חברתית שכולנו מכירים מהחיים המתוקשבים והמתוקשרים של שלנו: אגואיזם מול אמפתיה ואלטרואיזם.
אבל די למילים גדולות. בואו נתחיל בהתחלה. וההתחלה קשורה למושג הכול כך מושמץ בימינו - אגואיזם.
למי לא קראו פעם בכעס "אגואיסט"? מי לא התכווץ לרגע במבוכה? הרי מגיל צעיר כל כך מחנכים אותנו לנתינה, לתרומה לקהילה ולעזרה לזולת. ולכן, יהיה אולי מוזר לדעת שהבסיס התיאורטי לכלכלה של השוק החופשי או הכלכלה שבה אנחנו חיים הוא דווקא התנהגות אגואיסטית.
בשביל לראות איך זה פועל אנחנו טסים לסקוטלנד של המאה ה-18 אל מרצה מוזר שמלמד פילוסופיה של המוסר. קוראים לו אדם סמית והוא המייסד של הכלכלה המודרנית.
הנה, אני מדמיין אותו יושב ליד החלון ומתפלא. איך יכול להיות, הוא שואל את עצמו, שכשאני מגיע לחנות ומבקש עט כחולה, יש שם עט כזו, ואם אני צריך מטריה, יש כזאת בחנות?
הרי אין בכל סקוטלנד ראש מחלקת מטריות ארצי או ראש מחלקת עטים. ואין אף אחד שמתכנן מה לייצר ומה לייבא ומה למכור. אז איך זה שרוב הדברים שאני צריך נמצאים בחנות בסוף?
הוא יושב וחושב וחושב ומגיע למסקנה. והמסקנה המפורסמת שלו היא שהכלכלה של השוק החופשי פועלת בגלל שלוש תכונות שיש לנו:
1. אנחנו אגואיסטים.
2. אנחנו רציונליים, כלומר, פועלים בהגיון.
3. ואנחנו מחליפים אחד עם השני דברים.
וזה מספיק.
בואו נדגים: בואו נדמיין יצרן מעילים, שמייצר מאה מעילים בחודש ומבקש עבור כל מעיל חמישים שקלים. מגיע חורף קשה. קר לאנשים. יש דרישה לשלוש מאות מעילים בחודש. היצרן מגביר את הייצור. הוא מייצר מאה חמישים מעילים.
המוני אנשים רוצים לקנות מעיל. הוא מנצל את המצב ומעלה את מחיר כל מעיל לשמונים שקלים. למה הוא עושה את זה? כי הוא אגואיסט.
אנשים מסוימים פורשים מהמרוץ אחרי המעיל. אין להם שמונים שקלים. הביקוש יורד והמחיר מתייצב.
ומה על האנשים שעדיין קר להם? אותם יציל האיש שמייצר בדרך כלל שמשיות. הוא רואה כמה משתלם לייצר מעילים, ויודע ששמשיות לא הולכות טוב בחורף. הוא נכנס לשוק המעילים. הוא מייצר עוד מאתיים מעילים בחודש.
ולמה הוא עושה את כל זה? מטוב ליבו? לא. הוא עושה את זה כי הוא אגואיסט. והנה, פתאום לכל מי שרוצה יש מעיל. אין תחרות מטורפת על כל מעיל. והמחיר יורד בחזרה לחמישים שקלים.
אז מה קרה כאן? יש פחות שמשיות כי לא צריך אותן. יש יותר מעילים, כי צריך אותם. יש פחות או יותר מספיק מעילים לכל דורש, ובדיוק במחיר שכל אחד יכול ומוכן לשלם עבור מעיל.
נוצר שיווי משקל של צריכה, ייצור ותחרות. וכל זה קרה כי יצרן המעילים דאג לרווחים של עצמו \ ויצרן השמשיות דאג לרווחים של עצמו. ואנחנו, הקונים, דאגנו לצרכים שלנו. בגלל שכולנו אגואיסטים המערכת הזו תקתקה.
מדרגים את האמפתיה
אז סיגל שהתקמצנה ונתנה מעט לנועה שהודחה בגללה היא אגואיסטית שמצילה את הכלכלה? ודומיניק פראייר?
לא בדיוק! ובעצם, ממש לא.
כי משהו קרה לכלכלה שלנו בשנים האחרונות ולמשהו הזה קוראים תקשורת המונים. והמשהו הזה מורכב במיוחד מהאינטרנט אבל לא פחות גם מהטלוויזיה. ומה שמוזר זה ששני אלה, האינטרנט והטלוויזיה, משנים מעט את היסודות של הכלכלה ומכניסים לתוך המשוואה של אדם סמית רכיב חדש שהוא לא לקח בחשבון.
והרכיב הזה נקרא אמפתיה. חמלה על הזולת או אולי התחשבות בו. כדי להדגים איך זה קורה נלך לאתרי האינטרנט שבודקים עבורנו אנשי מקצוע.
פעם כשהיית צריך איש מקצוע הזמנת את מי שהיה זמין, אבל היום זה שונה. אתה מזמין איש מקצוע, הוא מטפל בתקלה גובה כסף והולך. ואז מתחיל החלק שלך - החלק שמאפשרת הרשת. אתה יושב מול המחשב ומדרג אותו.
הוא היה הוגן? הוא היה מקצועי? האם הוא רימה אותי? האם יצא מגדרו כדי לעזור? והנה, כל אחד מוזמן להיכנס לאתר ולמצוא את בעלי המקצוע ההגונים ביותר.
אז מה קורה כאן? כל אנשי המקצוע הפסיקו לדאוג לעצמם, הפסיקו להיות אגואיסטים והתחילו לדאוג ללקוחות שלהם באמפתיה? התשובה היא: כן ולא.
חלק מהם הם אנשים הגונים ביסודם. הם היו הגונים ויישארו הגונים והחידוש הוא, שאם בעבר היה לאנשים כאלה קשה לשרוד, הרי היום שיטת הדירוג מקפיצה אותם לראש הטבלה והם מתפרנסים מצוין. והמצב החדש הזה מחייב את הנוכלים לחרוק שיניים, לשנות גישה ולהיות הגונים בכוח, אחרת הם לא ישרדו.
עכשיו בואו נחזור לסימולציה שלנו, ל-2025. האם כל משתתף שנתן כסף למתחרה שלו הוא איש תמים וטוב? איש מלא אמפתיה? לא בהכרח.
סביר שכמו במקרה של אתרי הדירוג, התערבבו כאן שיקולים שונים: אמפתיה אמיתית ביחד עם רצון לפנות אליכם הצופים, ולנסות לשבות את ליבכם.
הסוציולוג השוויצרי דירק הלבינג, שעליו אני מסתמך בדוגמת אנשי המקצוע, היה מביט בתוצאות של סימולציות המחשב, ואומר שאולי נגמר עידן הנוכלים ומתחיל עידן חדש, עידן האדם החברתי האמפטי המתוקשר. והעידן הזה מגיע גם אם אנחנו אמפתיים מסיבות אגואיסטיות.
>> בפעם הקודמת בגולדיגרים: הסיבה האמיתית בגללה נטע תרמה לשרי 6,000 שקל
אושי שהם קראוס, ד"ר לפילוסופיה של הכלכלה, לימד שנים בבתי הספר לכלכלה ולמנהל עסקים במכללה למנהל. עוסק בעתידנות פיננסית, הרצאות ויעוץ. הוא בעל הפודקסטים "דוח פינטק" ו-"קטע כלכלי
רוצים לכתוב אל אושי?ushi@ushi.co.il