בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דחה תביעה של יצרנית היין "שאטו גולן", לחייב את מנהל התפעול של היקב לשעבר ב-660 אלף שקל בטענה שגנב בקבוקי יין בשווי 300 אלף שקל והשמיד את המצלמות שתפסו אותו בקלקלתו.
התביעה נגד העובד – שפוטר ב-2015 אחרי 10 שנות עבודה – הוגשה ב-2016. ברקע התביעה ניצב סכסוך בין מי שהיה בעלים של חלק מהחברה ואף שימש כמנכ"ל באותה תקופה, לבין בעלים נוסף ומי שמנהל אותה כיום.
התובעת טענה כי השמדת הציוד והראיות מצדיקה לשלול מהנתבע את מלוא פיצויי הפיטורים ועליו להחזיר לה בשל כך 360,000 שקל.
התובעת גם ביקשה לבטל את הסכם העבודה שלו – שבעטיו הנתבע קיבל זכויות מפליגות ופיצויים מוגדלים – שכן לגרסתה ההסכם נחתם עם המנכ"ל הקודם כחלק מקנוניה והוא למעשה "פיקציה".
מנגד, הנתבע טען כי לא השמיד ציוד כלשהו, וכי המצלמות פורקו ואופסנו אצלו בסמכותו ובאישורו של המנכ"ל באותה עת.
כמו כן, הוא טען כי לא הייתה השמדת ראיות, שכן המצלמות הקליטו סרט הקלטה חדש מדי שבועיים. משלא היו אירועים שהצדיקו תיעוד ושמירה, ממילא לא נשמרו הקלטות בדבר אירועים שלא היו.
בנוגע להסכם הנתבע טען כי הוא נערך ונחתם כדין על ידי מי שהתובעת הסמיכה להתקשר בשמה, ובידיעתה.
למה לא תבעה ביטוח?
ניתן לומר שכל הסוגיות שנדונו הוכרעו לטובת הנתבע. השופטת אורית יעקבס לא השתכנעה שהנתבע השמיד את המצלמות, בין היתר לנוכח עדותו של עובד החברה שהכין חוות דעת שלפיה הנתבע אכן איחסן אצלו את המצלמות לבקשת המנכ"ל הקודם, שלימים הסתסכך עם שותפו כאמור.
השופטת הוסיפה כי עדותו של הנתבע לפיה הכל נעשה בהתאם להוראותיו של המנכ"ל הקודם, שהיה ממונה עליו, הותירה עליה רושם מהימן.
בנוגע לטענות בדבר גניבה, השופטת הפנתה לכך שהתובעת לא הביאה ראיות כלשהן לחוסר של 300,000 שקל בכמות היין, ואף לא ראיות למעשי גניבה שבגינם היא אפילו לא הגישו תביעה לחברת הביטוח שלה.
כמו כן, השופטת הצביעה על כך שהתובעת לא מצאה לנכון להביא חוות דעת מומחה ביחס לקבצים שטענה כי הנתבע מחק ממחשב שמצוי ברשותה – צילומים שהוקלטו במצלמות.
גם לגבי אותו הסכם עבודה, השופטת ניתחה את הראיות וקבעה כי התובעת לא הוכיחה שההסכם אינו תקף, ובוודאי שלא הוכיחה כי הנתבע היה שותף לקנוניה כלשהי. מכאן שהנתבע לא פעל בדרך כלשהי המצדיקה את שלילת פיצוייו.
בהקשר זה השופטת הסבירה כי העובדה שהמנכ"ל הקודם – שעד לעזיבתו טיפל בכל העניינים הפיננסיים וחתם על כל ההסכמים עם העובדים – חתם על ההסכם עם הנתבע, מחלשה מאד את טענתה שלפיה ההסכם אינו אמיתי.
בסיומו של פסק הדין השופטת חייבה את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 19,000 שקל, תוך שהיא מציינת לשלילה את "הלשון המשתלחת" של שבה השתמשה התובעת, נגד עובד מסור שחטאו העיקרי היה היותו מ"אנשי שלומו" של מי שהיה ממונה עליו.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד ענת פריטי זהבי עוסק/ת ב- דיני עבודה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין