בעתירה לבית המשפט העליון טענה האוניברסיטה שהיא אינה חייבת לשלם קצבת שאירים לאלמנת איש סגל שנפטר לפני כ-8 שנים מאחר שהללו היו פרודים שנים רבות טרם פטירתו. השופטת דפנה ברק-ארז דחתה את עמדתה וקבעה כי החובה לשלם את הקצבה נובעת הן מהסכם הפנסיה והן מהשנים הרבות שבהן ניהלו בני הזוג משק בית משותף.
בני הזוג נישאו ב-1976 ונולדו להם 3 ילדים. ב-2001 הם נפרדו ומאז ועד לפטירת הבעל ב-2010 הם חיו בנפרד מבלי שהתגרשו בפועל. בשנים שלפני מותו ניהל הבעל מערכת יחסים עם אישה אחרת ואף העביר לאוניברסיטה מכתב שבו ביקש כי לאחר מותו כל זכויות הפנסיה שלו יועברו לבת זוגו החדשה.
לאחר מותו של האיש פנתה אלמנתו לאוניברסיטה וביקשה לקבל קצבת שאירים, בהתאם להסכם הפנסיה של עובדי האוניברסיטה. האוניברסיטה סירבה והאלמנה הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.
ב-2016 קיבל בית הדין את התביעה. הוא קבע כי מאחר שבני הזוג היו עדיין נשואים בשעת הפטירה הוראות הסכם הפנסיה מחייבות את האוניברסיטה לשלם לאלמנה קצבת שאירים והיא אינה חייבת להוכיח חיים משותפים בפועל.
בית הדין הדגיש את התוצאה הקשה של שלילת הזכאות לקצבה מבן זוג גרוש או פרוד, מבלי להתחשב בשנות הנישואין שקדמו לפירוד. עוד הוא קבע שאין במכתב שהעביר המנוח לאוניברסיטה כדי לשנות את התוצאה מכיוון שהודעה על ביטול זכותו של מוטב לפי חוק החוזים צריכה להיות ברורה וחד משמעית ולעמוד במספר תנאים שלא מתקיימים במקרה זה.
ערעור שהגישה האוניברסיטה לבית הדין הארצי נדחה ב-2017. האוניברסיטה לא השלימה עם התוצאה והגישה עתירה נגד בתי הדין לעבודה והאלמנה. היא טענה שפסקי הדין סוטים מההלכות הקיימות שכן הם גורמים לכך שקצבת שאירים תשולם גם למי שלא היה סמוך על שולחנו של הנפטר ובכך הם נוגדים את מטרתה של הקצבה, המבוססת על צרכי החיים האמיתיים.
עוד לדבריה, פסקי הדין שללו את רצונו המפורש של המנוח שהובעו הן במכתב והן בצוואתו.
האלמנה טענה מנגד כי אין להתערב בפסיקת בתי הדין לעבודה משיקולי צדק לנוכח מערכת היחסים ארוכת השנים שלה עם המנוח.
מאמץ משותף
עוד לדבריה, פסיקת בתי הדין עולה בקנה אחד עם תכלית קצבת השאירים, בהתחשב בכך שהזכאות לקצבה צמחה במהלך שנות הנישואין הארוכות של האלמנה והמנוח. ״הקצבה היא פרי המאמץ המשותף של בני הזוג״, כתבה.
השופטת ציינה עוד כי בת זוגו החדשה של המנוח, שאותה ביקש לזכות בקצבה, לא נמנתה על השאירים כפי שהוגדרו בהסכם הפניה. מעבר לכך, הניסיון להעביר אליה את הזכאות היה נגוע בחוסר תום לב מאחר שהמכתב נשלח בזמן שהמנוח והאלמנה ניהלו ביניהם הליכים משפטיים בנוגע לחלוקת הרכוש והזכויות.
האוניברסיטה חויבה בהוצאות של 5,000 שקל.
השופטים אורי שהם ודוד מינץ הצטרפו לפסק הדין.
ב״כ העותרת: עו"ד עבודה מיכל פרידמן, עו"ד אסף ברנזון, עו"ד חיים ברנזון
ב״כ המשיבה: עו"ד אורן מילדוורט
עו"ד יצחק קארו עוסק בדיני משפחה
הכותב לא ייצג בתיק
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסק דין