בית משפט השלום בצפת קיבל לאחרונהתביעה לסילוק יד והורה לארבעה דיירים שפלשו לבניין בעיר העתיקה בצפת להתפנות משם בתוך 90 ימים. השופטת מיכל ברלינר לוי קבעה כי ארבעת הפולשים לא הוכיחו שיש להם זכות כלשהי בנכס - לא כדיירים מוגנים ולא כברי רשות - בין היתר לנוכח העובדה שלא הסדירו את זכויותיהם מול הבעלים ואף לא טרחו לשלם דמי שכירות במשך 26 שנים.

הנכס נרכש על ידי הבעלים הנוכחי בשלמותו ב-2015 כשהוא מודע לכך שישנם ארבעה פולשים שנכנסים ויוצאים מהנכס. עורך הדין של הבעלים הקודם שלח להם מכתבי פינוי, הגיש תלונה על הסגת גבול ועוד, אך לא הצליח לפנותם, מה שבסופו של דבר הביא להגשת תביעת הפינוי.

לפי גרסת שניים מהפולשים (בני זוג) ב-1990 הם קיבלו את זכות הדיירות המוגנת ממי שהתחזתה לבעליו, ושילמו לה דמי שכירות של 100 דולר בחודש. לימים היא נפטרה והתברר להם שלא הייתה הבעלים, אך נסיונותיהם לאתר את הבעלים כדי לרכוש את הנכס לא צלחו. שני הדיירים הנוספים הצטרפו אליהם בשנת 2000 ומתגוררים עמם מאז.

טיעוניהם המשפטיים היו בין היתר כי יש לראות בהם כדיירים מוגנים או לחלופין כמי שקיבלו רשות להתגורר בנכס לצמיתות, בהתחשב בכך שמזה שנים ארוכות הם מתגוררים בו באין מפריע ואף השקיעו בשיפוצים כמיליון שקל.

הנסח גובר

ואולם, השופטת ברלינר לוי קבעה כי נסח לשכת רישום המקרקעין בנצרת מוכיח באופן חותך כי התובע הוא בעליו החוקיים של המבנה, ולעומתו, הנתבעים לא הציגו כל ראיה המגבשת זכות כלשהי בנכס.

עו
עו"ד עפר גמליאל | צילום: פסקדין

באשר לזכות הדיירות המוגנת, השופטת קבעה כי בגרסת הנתבעים התגלו בקיעים שאינם מאפשרים לקבלה, בפרט נוכח הקושי בהעברת זכויות דיירות מוגנת, ההלכה שמחייבת פרשנות מצמצם לזכויות הגנת הדייר והעדיפות שיש לזכויות הקנייניות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בתוך כך השופטת הדגישה כי הנתבעים לא הוכיחו אילו זכויות היו לאותה אישה עלומה בנכס, כיצד היא העבירה להם אותן והאם ההעברה בוצעה על פי חוק.

יותר מזה, השופטת קבעה כי גם את הנתבעים היו מוכיחים שהם דיירים מוגנים הרי שזכותם ניתנת לביטול לנוכח העובדה שהפסיקו לשלם דמי שכירות לפני כ-26 שנה, והוכח כי אינם מתגוררים בנכס ברציפות שכן מרכז חייהם נמצא היום בירושלים.

עוד נקבע כי לא הוכח שהדיירים קיבלו רשות להתגורר בנכס לצמיתות, וגם בהנחה שקיבלו איזושהי רשות הרי שלפי החוק בעל המקרקעין רשאי לבטל אותה בכל עת, ובפרט לנוכח אי תשלום דמי השכירות והעובדה שהנתבעים היו מודעים לכך שלא הסדירו באופן רשמי את זכויותיהם מול בעל הנכס הקודם. לכל אלה הצטרפו הוכחות בדבר נסיונות קודמים שננקטו לפינויים.

בנסיבות אלה השופטת אף לא סברה כי יש לנתבעים זכות לקבל פיצוי על השקעותיהם בבית, מה גם שהם לא הוכיחו את העלויות בראיות ובחוות דעת מקצועית. עם זאת, לנוכח הזמן הרב בו החזיקו בנכס, העניקה להם השופטת 90 יום לפינוי. הנתבעים חויבו בהוצאות של 10,000 שקל.

שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין

עו"ד עפר גמליאל עוסק/ת ב- דיני מקרקעין 
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל