בבית המשפט המחוזי מרכז נדחה לאחרונה ערעור שהגישה בעלת אולם תעשייה על פסק דין שדחה תביעה שהגישה נגד שוכר הנכס. בתביעה טענה החברה כי בנכס פרצה שריפה בגלל מעבדת סמים שהשוכר הפעיל במקום. כתוצאה מכך לטענתה נדרשו לה חודשים לתיקון הנזקים ויש לראות בכך איחור בפינוי המזכה בפיצוי מוסכם יומי בסך 400 שקל ליום. החברה טענה לאיחור של 495 יום ובסך הכל דרשה פיצוי של כ-263,000 שקל. השופט יעקב שפסר קבע שהנכס הושב לחברה במועד, והבהיר שפיצוי מוסכם בגין איחור בהחזרת הדירה נועד להרתיע מפני פיגור במסירה ולא כפיצוי על נזקים. עוד הובהר שהחברה כבר קיבלה את מלוא הפיצוי על הנזק שנגרם למקום.
בינואר 2016 נחתם הסכם שכירות בין חברה המחזיקה אולם תעשיה בראשון לציון לבין שוכר. ההסכם נחתם לשנה.
באחד הלילות בנובמבר של אותה שנה פרצה שריפה באולם ונגרמו לו נזקים.
בתביעה שהגישה התובעת כעבור כשנה וחצי נגד השוכר היא דרשה את הפיצוי המוסכם בגין איחור בהחזרת החזקה בנכס וכן פיצוי על נזקי השריפה.
לדבריה, השוכר אמנם השיב את הנכס בתום תקופת השכירות אך לא ערך את התיקונים הנדרשים ולקח לה חודשים רבים להחזיר את המושכר לקדמותו, כך שיש לראות אותו (לשיטת התובעת) כמי שנכון למועד הגשת התביעה טרם השיב את החזקה במושכר בהתאם להוראות הסכם השכירות.
החברה ציינה כי במסגרת תביעה שהגישה נגדו העירייה השוכר שילם ארנונה על הנכס עד סוף דצמבר 2017 כך שחל ״השתק פלוגתא״ בנושא והוא לא יכול לטעון שפינה את הנכס קודם למועד זה.
היא עתרה לחייב את השוכר בסך כולל של 263,218 שקל.
בית משפט השלום דחה את התביעה במלואה וחייב את המשכירה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל. בין היתר נקבע כי השוכר החזיר את החזקה בנכס בינואר 2017, אף לפני המועד הנקוב בחוזה. עוד נקבע כי השריפה פרצה בגלל ״כוח עליון״ ולא בשל רשלנות השוכר.
טענת החברה בעניין השתק הפלוגתא נדחתה ונקבע כי השוכר שילם את הארנונה במסגרת הסכם פשרה בינו לבין העירייה ואין בפסק הדין שאישר את ההסכם כל קביעה פוזיטיבית, כי הוא אכן החזיק במושכר במועדים אלה.
החברה ערערה על פסק הדין באמצעות עו"ד יהושע רוזנצוייג. היא טענה כי האחריות לשריפה מוטלת על השוכר. בנסיבות אלה לטענתה היה עליו לתקן את הנזקים. לדבריה, עצם מסירת המפתחות לא היוותה הלכה למעשה החזרת החזקה במושכר והיה על השוכר לבצע תיקונים אך הוא לא עשה כן.
השוכר, שיוצג על ידי עו״ד איתי אנשל, טען כי הוא לא היה אחראי לפרוץ השריפה. הוא הוסיף כי החברה קיבלה מחברת הביטוח 16,000 שקל וכן חילטה פיקדון מזומן בסך 20,000 שקל שמסר לה. סכומים אלה עולים על סך הנזק שנגרם למבנה שעומד על כ-35,000 שקל.
עוד לטענתו, הוא מסר את מפתחות הנכס בזמן ומנהל התובעת דרש ממנו להותיר את החלק הקדמי של האולם כפי שהוא על מנת לאפשר בדיקות של חברת הביטוח. השוכר הפנה להלכה שלפיה פיצוי מוסכם בגין איחור במסירה הוא סנקציה שיש להפעיל רק על פינוי מאוחר והוא לא נועד לפצות על נזקים אחרים או עקיפים.
הגורם לשריפה לא משנה
סגן נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופט יעקב שפסר, דחה את הערעור וקיבל את עמדת השוכר.
הוא קבע שאין בסיס לחיוב השוכר בפיצוי המוסכם. בהקשר זה קיבל השופט את טענת השוכר כי בכל מקרה החברה כבר קיבלה פיצוי כולל של 36,155 שקל באמצעות חילוט הפיקדון וכספי הביטוח וכי הסכום גבוה ב-1,639 שקל מעלות נזקי השריפה.
עוד התקבלו טענות השוכר כי החזיר את הנכס פנוי במועד כבר בינואר 2017 וכי בנסיבות אלה אין להפעיל את סעיף הפיצוי המוסכם בחוזה לפי ההלכה המשפטית שנקבעה בבית המשפט העליון שלפיה ״אין לשגות ולהחליף בין סנקציה חריפה ועונשית בגין אי החזרת החזקה בדירה, ובין פיצוי ראוי על נזק בגין אי השבת התיקונים לקדמותם״.
טענת החברה בעניין הארנונה נדחתה ונקבע שמאחר שהשוכר הסכים לתשלום הארנונה במסגרת פשרה, הכוללת מטיבה ויתורים מטעם הצדדים, אין להסיק מפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה כי השוכר הודה שהחזיק בנכס עד למועד הנטען בכתב התביעה של העירייה.
החברה חויבה (שוב) בהוצאות של 15,000 שקל.
ב״כ המערערת: עו"ד יהושע רוזנצוייג
ב״כ המשיב: עו"ד איתי אנשל, עו"ד איתי רוט
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל