בית משפט השלום בבאר שבע דחה באחרונה תביעת פינוי שהגישה חברת "דאל הדר" נגד חברת "פי.די מערכות אלקטרואופטיות", ששכרה ממנה מבנה תעשייתי באור יהודה. השופטתנעם חת מקוב קיבלה את גרסת השוכרת לפיה אין לתובעת עילת פינוי אמיתית והיא זכאית לשכור את הנכס לשנה נוספת כפי שהוסכם בינה לבין התובעת בעל-פה.
הסכם השכירות המקורי בין החברות נחתם בנובמבר 2010 וקבע תקופת שכירות של חמש שנים עם אופציה להארכה, במהלכה יעמדו דמי השכירות על 7,100 שקלים.
מספר שבועות לאחר תום תקופת השכירות הבסיסית, הודיעה השוכרת בעל פה על כוונתה להאריך את השכירות לשנה נוספת, והוסכם על העלאת דמי השכירות ל- 8,272 שקלים.
באוקטובר 2016, לאחר שהתקופה הנוספת הסתיימה, נשלח לשוכרת מכתב מטעם בעלת המבנה ובו הודעה על סיום תקופת השכירות אלא אם תיאות לשכור את הנכס תמורת 10,000 שקלים בחודש.
משלב זה גרסאות הצדדים התפצלו – כפי שעלה מפסק הדין שניתן באחרונה בתביעת הפינוי שהגישה בעלת המבנה באפריל השנה.
בתביעה טענה "דאל" כי השוכרת לא הודיעה לה על כוונתה להאריך את האופציה בכתב – כפי שדורש הסכם השכירות, ואף לא השיבה על המכתב שנשלח אליה. משכך, עליה להתפנות לאלתר.
השוכרת לעומת זאת טענה כי התובעת ידעה היטב על רצונה להמשיך ולשכור את הנכס. הנתבעת סיפרה כי לאחר קבלת המכתב התקיימה פגישה בין המנכ"ל שלה לבין מנכ"ל התובעת במסגרתה הוסכם ביניהם בעל-פה על הארכת החוזה בכפוף להעלאת דמי השכירות ב-500 שקלים.
אלא שלאחר מכן התובעת התנתה את המשך השכירות בכך שתחתום עמה על הסכם שכירות פיקטיבי נוסף לגבי שטח אחר כדי לסייע לה לזכות במכרז של רשות מקרקעי ישראל. אלא שהנתבעת לא הייתה מוכנה לתת יד להתנהלות כזו – וזה מה שעמד מאחורי הודעת הפינוי. כלומר, ברגע שכבר לא "השתלם" לתובעת להחזיק אותה כשוכרת – היא "זרקה" אותה.
מלבד זאת, הנתבעת טענה כי היא לא סברה שעליה להודיע כל שנה ושנה על הארכת החוזה בכתב. לטענתה, ההודעה הראשונה על מימוש האופציה אמנם נשלחה בכתב אולם בפעם השנייה היא כבר הודיעה בעל-פה והתובעת הסכימה לכך. מכאן, שבהיבט הזה החוזה ביניהן שונה בהתנהגות.
בנוסף היא הפנתה לכך שהתובעת המשיכה לגבות ממנה דמי שכירות גם אחרי שתקופת השכירות הסתיימה לכאורה, מה שמעיד על הסכמתה להארכת החוזה.
ניסוח מסורבל ומכביד
לאחר ששמעה את טענות הצדדים, השופטת נעם חת מקוב החליטה לדחות את התביעה. היא קיבלה את גרסתה העובדתית של הנתבעת הן לגבי המפגש בין המנכ"לים שבמסגרתו גובשה הסכמה בעל-פה להארכת חוזה, והן לגבי השיקולים הכלכליים שעמדו מאחורי המהלכים של התובעת.
גם ברמה החוזית-משפטית השופטת העדיפה את עמדת הנתבעת. לאחר עיון מעמיק בסעיף האופציה בחוזה השופטת ציינה כי הוא נוסח בצורה מסורבלת ומכבידה שמקשה להבין מה כוונתו.
מכל מקום, לדעת השופטת, דרישת הכתב התייחסה לתקופת האופציה הראשונה, והיא לא נכללת בסעיף שקובע כי לאחר מכן תוכל השוכרת להאריך את השכירות בכל פעם בשנה נוספת.
כמו כן, השופטת קיבלה את טענת הנתבעת לפיה הצדדים ויתרו על דרישת הכתב בפועל – בהתנהגותם.
משכך, נקבע כי החוזה בין הצדדים עומד בתוקפו לשנה נוספת. לא נפסקו הוצאות.
ב"כ התובעת:עורך דין חוזים גיא אבני, עו"ד רעות אביטל
ב"כ הנתבעת עו"ד רענן בר זוהר
עו"ד חגי שומרון עוסק/ת ב- דיני מקרקעין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.