בית משפט השלום בראשון לציון חייב אישה, שמכרה לפני כ-10 שנים בית בסביון יחד עם בעלה המנוח, להחזיר לרוכשים דמי חכירה של כ-320 אלף שקל שנאלצו לשלם לרשות מקרקעי ישראל. השופט אבי סתיו קבע כי בהסכם המכר נוסחה התחייבות רחבה שממנה ניתן להבין כי התובעים לא יצטרכו לשלם דבר עבור הארכת החכירה – מה שהתברר כלא נכון.
כשבעלי בית בסביון ביקשו למכור אותו לפני מספר שנים, הם ביררו מול רמ"י על הארכת תקופת החכירה, שאמורה להסתיים ב-2022, והתגלה להם כי ההארכה תעלה להם 309,897 שקלים.
דרישה זו לא הסתדרה עם מה שהובטח להם על ידי הבעלים הקודמים של הנכס, שהתחייבו כלפיהם בהסכם המכר כי לא יצטרכו לשלם דבר על ההארכה. בעקבות זאת, הם הגישו נגד המוכרת (בעלה נפטר בינתיים) תביעה לתשלום דמי החכירה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
במענה לתביעה הנתבעת טענה בין השאר כי הכוונה בחוזה הייתה שעצם ההסכמה להארכת החכירה לא תעלה כסף אבל אף אחד לא הבטיח דבר לגבי דמי החכירה. היא הבהירה כי בהסכם נכתב שדמי החכירה שולמו רק עד 2022 ומכאן שהתובעים ידעו שלאחר מכן הם יצטרכו לשלם.
הסיכון היה "על השולחן"
השופט סתיו בחן בדקדוק את לשון הסעיף הרלוונטי בהסכם והגיע למסקנה ששתי הפרשנויות שהוצעו הגיוניות. על כן, מה שהכריע את הכף היו נסיבות חתימת ההסכם – בכללן ההתכתבויות בין הצדדים, עדויותיהם וטיוטות הסכם המכר – ואלה מצדדות בפרשנות התובעים.
השופט קבע כי מהראיות עולה במפורש כי "הסיכון שמא ייאלצו התובעים לשאת בתשלום בגין תקופת החכירה היה 'על השולחן", וזה מה שהתובעים ביקשו למנוע.
לא שינה להם אם מדובר בדמי חכירה או דמי הסכמה – הם לא רצו לשלם עוד כסף על הבית, ולכן היה להם חשוב מאוד שהחוזה יבהיר כי הם לא יצטרכו לשלם דבר כשיגיע מועד הארכת החכירה.
בהתאם לכך נכתבה בהסכם הצהרה מטעם המוכרים. אלא שהיא נכתבה בצורה מרחיבה שלפיה "לא נדרש תשלום כלשהו להארכת תקופת החכירה ב-49 שנים נוספות".
הנתבעים לא היו חייבים לחתום על הנוסח הזה. הם בהחלט היו יכולים להתחייב רק לעניין ההסכמה להארכת החכירה ולהבהיר שאינם מתחייבים על דמי החכירה – אך זאת הם לא עשו.
לכך מתווסף מכתב ששלח בעלה המנוח של הנתבעת לתובעים, בו הוא הבהיר שבחוזה החכירה כתבו שההארכה הנוספת תהיה "ללא כל תשלום".
"גם כאן – הניסוח הוא מרחיב, והשימוש בביטוי 'ללא כל תשלום' מרמז על כך שהארכת תקופת החכירה לא תהיה כרוכה בתשלום מכל סוג", כתב השופט סתיו. לפיכך מסקנתו הייתה כי הפרשנות של התובעים היא הנכונה.
לגבי הסעד, השופט קבע כי מאחר שהתחייבות הנתבעת ובעלה הופרה כעת עליה להעמיד את התובעים במצב זהה לזה בו היו עומדים לו הצהרתם הייתה נכונה.
על כן, הנתבעת חויבה בתשלום דמי החכירה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בסך הכל מדובר בכ-320 אלף שקל בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד של 25,000 שקל.
ב"כ התובעים: איזי הולדשטיין, מייק ביטון - עו"ד מקרקעין
ב"כ הנתבעים: עו"ד ישראל ציגנלאוב, עו"ד תמר מורן, עו"ד בר פרץ
עו"ד ויקטור מנסור עוסק/ת ב- דיני מקרקעין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין