בית משפט השלום בראשון לציון קיבל לאחרונה תביעה כספית שהגישו רוכשי דירה בעיר נגד היזמית שמכרה להם אותה. לטענתם, בעוד שהסכם המכר קובע כי מסירת הדירה תבוצע במהלך דצמבר 2018, בפועל הם קיבלו את החזקה בנכס רק ביוני 2020. השופט גלעד לובינסקי זיו דחה את ניסיון הנתבעת לתלות את העיכוב בגורמים חיצוניים שאינם בשליטתה, ופסק לתובעים פיצוי עבור החודשים האבודים.
הצדדים חתמו באפריל 2018 על הסכם במסגרתו התובעים רכשו מהנתבעת דירה חדשה בפרויקט תמ"א 38 בבניין המצוי בראשון לציון. בהסכם נקבע שמסירת החזקה בדירה תבוצע לאחר כ-8 חודשים. עם זאת, לטענת התובעים הם קיבלו את הדירה רק כעבור למעלה משנתיים.
בתביעה שהגישו נגד היזמית הם טענו כי חתימתם על פרוטוקול המסירה ביוני 2020 עולה כדי מסירת החזקה. הם הודו אמנם שהתאפשר להם להעביר חפצים לדירה למעלה משנה קודם לכן, אך לשיטתם לא מדובר במסירה.
הנתבעת לעומתם טענה כי החזקה בדירה נמסרה לתובעים עוד בפברואר 2019, וכי מאז הם מתגוררים בדירה בפועל. לטענתה גם אם חל עיכוב במסירת הדירה לתובעים, הרי שהיא פטורה מתשלום פיצוי וזאת בגלל שהעיכוב נגרם כתוצאה מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתה.
כך לטענת הנתבעת, היא רכשה את הזכויות בפרויקט מחברה אחרת שנקלעה לקשיים כלכליים ונכנסה להליכי פירוק. לאחר הרכישה היא גילתה כשלים וליקויים בבנייה שמנעו ממנה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הרוכשים. כמו כן, לשיטת הנתבעת גם הרשויות שסירבו לתת לה טופס 4 על שמה בגלל שהיתר הבניה המקורי נקב בשם היזמית הקודמת, אחראיות לעיכוב.
טעות בהערכת הכדאיות
השופט לובינסקי זיו ציין כי התכתובות שנוהלו בין הצדדים מאז הגשת התביעה אינן מותירות מקום לספק כי יד התובעים על העליונה.
כך, במכתב ששלחה היזמית לתובעים במרץ 2020 (כ-10 חודשים לאחר תחילת ההליך המשפטי), היא כתבה "אנו בשלבי סיום של קבלת טופס 4, לקראת מסירת הדירות". יתרה מכך, בפרוטוקול המסירה עליו חתמו הצדדים שלושה חודשים מאוחר יותר נכתב כי "מועד חתימת פרוטוקול זה מהווה מועד מסירת החזקה בדירה בהתאם להסכם המכר".
השופט קבע שמדובר בראיה מפורשת לגבי מועד מסירת הדירה, שהינו באיחור של כשנה וחצי ביחס למועד המוסכם. הוא הדגיש שהדברים נכתבו כאשר הנתבעת מודעת להליך המשפטי נגדה ומכאן משקלם הגבוה. לדבריו גם המועד שבו ניתן טופס 4 לבניין, אפריל 2020, תומך בגרסת התובעים.
בתוך כך השופט הבהיר כי העובדה שלתובעים ניתנה גישה לדירה לצרכי אחסון שנה ו-4 חודשים קודם לכן אינה נחשבת מסירה. מסקנת השופט, אם כן, הייתה כי הנתבעת איחרה במסירת הדירה וכעת יש לבחון האם העיכוב מטעמה מוצדק.
השופט השיב על כך בשלילה. הוא כתב שמנהל הנתבעת הודה בפניו כי טעה בהערכת הכדאיות הכלכלית של הפרויקט, וברור כי טעות זו הינה בשליטת הנתבעת. "עשיתי טעויות בהערכת הפרויקט, גם באיכות העבודה", העיד בין היתר המנהל.
השופט הוסיף כי מאז רכישת הפרויקט מהיזמית הקודמת ועד לחתימה על הסכם המכר עברה למעלה משנה, ובתקופה זו הנתבעת יכלה לכלכל את צעדיה בהתחשב בליקויים ובכשלים השונים ולקבוע מועד מסירה אפשרי מבחינתה. ואולם זאת היא לא עשתה.
לפיכך השופט פסק לתובעים פיצוי בסך 76,140 שקל עבור העיכוב במסירה, בתוספת 12,500 שקל עבור הוצאות ושכ"ט.
באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד יהודית זורבין עוסק/ת ב- דיני מקרקעין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.