דיירים מוגנים המתגוררים בדירתם שבירושלים כ-36 שנה נאלצו להתמודד פעמיים מול נסיונות הבעלים לפנות אותם מהדירה בטענות שונות להפרת הסכם השכירות.

למי שאינו יודע, דייר מוגן הוא שוכר שחוק הגנת הדייר חל עליו. דייר כזה נהנה מהגבלת גובה דמי השכירות ויכול לגור בדירה עד סוף ימיו מבלי שניתן יהיה לפנותו אלא לפי העילות הקבועות בחוק. מצב זה עלול לגרום לתסכול אצל בעלי דירות המעוניינים למכור את הנכס, לבנות עליו או לפנות את השוכר מכל סיבה אחרת.

ובענייננו, בתביעה הראשונה שהוגשה נגד הדיירים ב-2007, ביקשו הבעלים הקודמים של הדירה לפנות אותם בטענה שהפרו את הסכם השכירות בכך שביצעו שינויים בדירה ללא הסכמתם.

תביעה זו נדחתה ברובה ב-2009. בית המשפט קבע כי מרבית השינויים בוצעו לפני כניסת הדיירים לדירה והשאר בוצעו לצורך הכשרת הדירה למגורים, ואינם מהווים עילה לפינוי. עם זאת, בית המשפט הורה לדיירים להרוס פרגולה שבנו ללא אישור.

בתביעה השנייה שהוגשה 4 שנים לאחר מכן, הפעם על ידי בעלי דירה חדשים, נטען כי התובעים לא הסירו את הפרגולה והדבר מהווה עילה לפינויים.

בהמשך הוסיפו התובעים טענות חדשות, כמו למשל, שהנתבעים בנו מחסן על הגג, הרחיבו את הדירה, הקימו בה שער, התקינו מצלמה ותלו שלטים – הכל בניגוד להסכם השכירות.  

הנתבעים טענו להגנתם כי הפרגולה דווקא הוסרה והדגישו שלא היו מסתכנים באובדן דירתם היחידה עקב כך. כמו כן, הם טענו כי לא נבנתה על ידם כל תוספת חדשה וכי כל ה"תוספות" שהתובעים טוענים שביצעו היו קיימות כבר בעת התביעה הקודמת, כך שלא ניתן לתבוע בגינן שוב.

במהלך חקירתם, העידו הנתבעים כי המחסן והשער לא נבנו על ידם אלא על ידי דיירים אחרים, אך הודו בכך שאחסנו את חלקי הפרגולה בגג, התקינו מצלמה ותלו שלטים בבניין.  

למרות זאת, השופטת קרן אזולאי מבית משפט השלום בירושלים החליטה גם הפעם לדחות את התביעה ולהשאיר את הדיירים בביתם.

לא הוכיחו

השופטת ציינה כי גרסת הנתבעים עדיפה בעיניה על פני גרסתם ה"מתפתחת" של התובעים, שלא הצליחו להוכיח שהפרגולה לא הוסרה או שבוצעו שינויים חדשים בדירה וסביבתה.

לגבי אחסנת חלקי הפרגולה, השופטת קבעה כי למרות שהדבר אסור על פי ההסכם אין הצדקה לפינוי הדיירים עקב כך כיוון שלדעתה, הדבר לא הפריע לשימוש בגג.

ובאשר לשלטים והמצלמה – השופטת לא השתכנעה שההסכם אוסר זאת. השופטת בחנה את הסעיף בהסכם האוסר על "תליית שלטים, סימנים או פרסומת" וסבר כי אינו מתכוון לתליית שלט קטן האוסר על כניסת זרים כפי שתלו הנתבעים. מכל מקום, השופטת הוסיפה כי היה על התובעים לאפשר לנתבעים להסיר אותם לפני שבחרו להגיש נגדם את התביעה.

בסיכום דבריה, השופטת ציינה כי לדעתה המניע האמיתי מאחורי התביעה הוא רצונם של התובעים להרוס את הבניין ולהקים תחתיו בניין חדש, והביעה תקווה שהצדדים יגיעו להסכמה עם הנתבעים לגבי דיור חלופי ש"תייתר את ההתדיינות הבאה".

התובעים חויבו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.

ב"כ התובעים: עו"ד ד' לנגה, עו"ד י' סבאג

ב"כ הנתבעים: עו"ד ת' בלנק

לידיעה המקורית 
 
לפסק הדין

עו"ד אנוש וקסמן עוסק/ת ב- דיני מקרקעין 
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.