"טעות זו שלא ברור מדוע נעשתה, נשארה בתוקפה 23 שנים", כך כתבה השופטת שושנה שטמר מבית המשפט המחוזי בחיפה, שדחתה את ערעורה של עיריית חיפה על חיובה להשיב תשלומי ארנונה לבעל עסק בעיר, לאחר שבמשך שנים נגבתה על סמך חישוב שגוי. כמו כן, השופטת קבעה כי לסכום יתווספו ריביות מיוחדות.
במשך שנים רבות פעל העסק של המערער בשני נכסים בעיר. בין 1993 ל-2015 חישבה העירייה את הארנונה לפי 98 מ"ר לנכס אחד ו-86 מ"ר לנכס השני, על סמך "סקר" שנעשה ב-1986.
אלא שבסקר נכסים נוסף שביצעה העירייה ב-2015, התברר לה שגודלו של הנכס הראשון הוא כ-74 מ"ר, ואילו השני גודלו כ-70 מ"ר. העירייה תיקנה את השומה לשנת 2016 אך סירבה להחזיר לבעל העסק כסף עבור השנים הקודמות.
בעקבות זאת הוא תבע מהעירייה החזר תשלומים החל מ-1995, בסך כולל של כ-187,000 שקל. בשנת 2017 בית משפט השלום פסק לזכותו פיצויים בסך 68,300 שקל (כולל הוצאות משפט).בית המשפט דחה בין היתר את טענת העירייה שלפיה השטחים הוקטנו במשך השנים, וקבע כי טענותיה לא נתמכו בתצהיר, והעד מטעמה אף אישר שאינו יודע מה היה המצב העובדתי הנכון.
ואולם, בית המשפט קיבל את הטענה שלפיה חלק ניכר מהתביעה התיישן, ופסק לבעל העסק את הסכום ההפרש רק שבע שנים רטרואקטיבית.
בערעורו ביקש בעל העסק לפסוק לו עבור כל התקופה בה שילם ביתר, כלומר משנת 1995, בטענה שיש למנות את תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לו על העובדות.
אלא שהשופטת הסכימה עם בית משפט השלום, וקבעה כי המערער לא מילא אחר התנאי בחוק ההתיישנות שלפיו ניתן יכול היה למנוע את התמשכות העניין שיצר עילת התובענה אילו נהג "בזהירות סבירה", כלשון החוק.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי המערער יכול היה בקלות למדוד או לבקש מהעירייה בדיקה על מנת לברר את גובה הארנונה שעליו לשלם, אלא שבמשך שנים רבות הוא גילה אדישות כלפי המס הנגבה ממנו, ולא נקט פעולה כלשהי.
לא סיפקה הסבר
העירייה מצדה הגישה ערעור משלה, בו טענה שורה של טענות שלפיהן כלל לא התרשלה. בין היתר, נטען (שוב) כי המערער לא הוכיח שלאורך התקופה השטח היה כפי שהוא טוען שהוא היום.
אולם השופטת שטמר דחתה את טענות העירייה תוך שהזכירה כי בית משפט השלום האמין מפורשות למערער, וציינה כי "משלא הובא כל הסבר לטעות במדידה לאורך כל כך הרבה שנים, יש לעמדתי לקבוע, כי המשיבה התרשלה במדידותיה ובמדיניות שלה שלא לבדוק עצמה לאורך עשרות בשנים".
בהתאם לכך נקבע כי המערער יקבל השבה שבע שנים לאחור, בהתחשב בעובדה שגם הוא התרשל במידה מסוימת, בכך שהשתהה לאורך שנים בבדיקת הארנונה שהוא משלם.
עם זאת, בנקודה אחת הערעור התקבל, כאשר השופטת קיבלה את טענת המערער שלפיה צריך היה לפסוק לו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות, ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
התוצאה היא כי בנוסף לסכום בו חויבה העירייה בבית משפט השלום, המערער יקבל את שיעורי הריביות המיוחדות, הקובע ריביות מיוחדות להחזר תשלומים ששולמו ביתר.
ב"כ המערער: עו"ד שי וייס
ב"כ המשיבה: עו"ד דליה בן אליעזר
עו"ד רונית יהודה עוסק/ת ב- מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל