בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה בשנה שעברה תביעה שהגישה אישה לקבל חצי משווי של דירה ומגרש שרכש בעלה לשעבר לאחר שנישאו בטקס פרטי ולפני שנישאו בנישואים אזרחיים בפראג שרק לאחריהם נרשמו כזוג נשוי. בפסק הדין שהותר לפרסום לאחרונה קבעה השופטת אפרת שהם דליות קבעה שחוק יחסי ממון חל רק על בני זוג שנישאו כדין, ולפיכך לאישה אין זכויות בנכסים שרכש בעלה לפני הנישואים הרשמיים שהוכרו במשרד הפנים.
האישה נוצריה שהגיעה לארץ ב-2011. ב-2013 היא הכירה את בעלה, יהודי-ישראלי, וכעבור שנה הם התחתנו בטקס פרטי אבל משרד הפנים סירב לרשום אותם כזוג נשוי. משכך, שנה לאחר מכן, הם נישאו בנישואים אזרחיים בפראג ונרשמו כנשואים.
ב-2018 הם נפרדו וכעבור שנה הנישואים שלהם הותרו (מאחר שהאישה לא יהודייה לא מתקיים הליך של גירושים ובית המשפט מבצע הליך שנקרא התרת נישואים). עוד קודם לכן, הגישה האישה תביעה לקבל חצי משווי הזכויות של בעלה בדירה ובמגרש שרכש אחרי שנישאו בטקס הפרטי ונרשמו על שמו בלבד (הדירה נמכרה בתקופת הנישואים).
התביעה התבססה בעיקרה על חוק יחסי ממון שקובע שרכוש שנרכש בחיים המשותפים נחשב למשותף. עוד היא טענה כי הייתה מעורבת ברכישת הנכסים ובהשבחתם, וכי על המגרש הם היו אמורים לבנות את ביתם.
הנתבע טען שתקופת הנישואים הייתה קצרה ביותר, ושטקס הנישואים הפרטי נערך רק כדי להסדיר את מעמדה של גרושתו בארץ. מעבר לזה, הוא טען שהנכסים נרכשו מכספו האישי והמגרש לא היה אמור לשמש לבנייה אלא להשקעה והוא מחכה להזדמנות למכור אותו. עוד הוא טען כי הייתה בינו לבין גרושתו הפרדה כלכלית מוחלטת וקפדנית.
אף פעם לא הבטיח לה שיתוף
השופטת אפרת שהם דליות קבעה כי חוק יחסי ממון לא יכול לעזור לתובעת כיוון שהוא לא חל על זוגות שלא נישאו כדין. מאחר שהתובעת והנתבע התחתנו בנישואים מוכרים אחרי שהנתבע רכש את הנכסים, הרי שהם לא נחשבים לרכוש משותף.
השופטת הוסיפה כי אפשר להכיר בשיתוף בנכסים "חיצוניים" (כלומר, ששייכים לאחד מבני הזוג) מכוח הפסיקה שפיתחה דוקטרינה שנקראת "כוונת שיתוף ספציפי". אלא שלשם כך היה על התובעת להוכיח שמעבר לחיי הנישואים עצמם, היה "דבר מה נוסף" שמעיד על כוונת הנתבע לשתף אותה בנכסים. למשל, הבטחה מפורשת לשיתוף, מאמץ כלכלי משותף, השקעה כספית משמעותית בנכסים וכדומה. פרמטרים נוספים שיש לקחת בחשבון הם תקופת הנישואים, אופי השימוש בנכסים (האם שימשו למטרת מגורים למשל) ומקורות המימון.
השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה אף אחד מהפרמטרים הללו. היא לא השקיעה בנכסים מכספה, תקופת הנישואים הייתה קצרה, לא היה לבני הזוג חשבון משותף, התובעת הודתה שבעלה מעולם לא הבטיח לה שמדובר בנכסים משותפים והגרסה שלה כי היו אמורים לבנות בית על המגרש לא משכנעת.
השופטת אמנם העירה שהיא לא מקבלת את הניסיון של הנתבע להפחית מערך הנישואים, אבל ממילא לא די בזוגיות כדי לבסס כוונת שיתוף בנכסים.
לפיכך, התביעה נדחתה והתובעת חויבה בהוצאות ושכר טרחת עורך דין של 15,000 שקלים.
ב"כ התובעת: דוד אביטל, עורך דין משפחה
ב"כ הנתבע: עו"ד מתי אביב
עו"ד חיה רודניצקי-דרורי עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.