בפסק דין שהכריע לאחרונה בסכסוך בין חמישה אחים על הצוואה של אמם קבע סגן נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים נמרוד פלקס כי העובדה שהאם מכרה את הדירה שלה ליזם ורכשה תחתיה דירה בבניין חדש לא הפכה אותה לנכס אחר מבחינת הצוואה. הוראות החלוקה שקבעה לעניין הדירה הישנה יפות גם לדירה החדשה, ולפיהן אחד האחים יקבל 60% מהזכויות והאחרים את היתר.
האם ערכה את הצוואה ב-2004. 5 שנים לאחר מכן היא התקשרה עם יזם שביקש להרוס את הבניין בו היא גרה ולבנות תחתיו בניין חדש. במסגרת ההסכמות היא מכרה לו את הדירה שלה ורכשה זכויות בשתי דירות בבניין החדש – עבורה ועבור בתה.
כשהלכה לעולמה ב-2016 היזם עדיין לא התחיל את הפרויקט (הבניין הישן עדיין עומד על תילו). שנתיים לאחר מכן הגישו שלושה מילדיה תביעה נגד האח שזכה ברוב הזכויות בדירה הקיימת והאחות שקיבלה זכויות באחת הדירות החדשות.
האחים טענו כי מאחר שהדירה נמכרה אין כבר תוקף להוראה שעסקה בה בצוואה, וכי הזכויות בדירה החדשה צריכות להתחלק בין כל האחים בהתאם להוראות שחלות על יתר הרכוש שהותירה אמם. כמו כן הם ביקשו לחייב את אח שלהם בדמי שכירות כיוון שהוא עבר לגור בדירה של אמם.
לגבי אחותם, הם טענו כי הדירה נרכשה על שמה רק כדי לחמוק מהיטל השבחה ולמעשה גם היא שייכת לעיזבון וצריכה להתחלק בין כולם.
האח והאחות – הנתבעים – ביקשו לדחות את התביעה. ראשית, הם טענו כי ההוראות בצוואה בנוגע לדירה הישנה חלות גם על הדירה החדשה. שנית הם טענו כי התובעים לא זכאים לדמי שכירות כיוון שהדירה כבר לא שייכת לאמם אלא ליזם, ושלישית כי הזכויות בדירה הנוספת ניתנו לאחות במתנה.
לפי מה שרצתה
סגן הנשיא נמרוד פלקס קבע כי רצון האם בצוואה היה שרוב הזכויות בדירת המגורים שלה יגיעו לנתבע – הילד שעוד לא הקים משפחה וזה שדאג לכל צרכיה. רצון זה חל באותה מידה על הדירה החדשה שנרכשה כתחליף ונועדה אף היא למגוריה. מסקנה זו מתחזקת, הוסיף, נוכח יתר הוראות הצוואה שמהן ניתן ללמוד כי האם עשתה הפרדה ברורה בין דירת המגורים שלה לבין יתר הרכוש.
על בסיס אותו רציונל חייב השופט את הנתבע לשלם לאחיו דמי שכירות אף שהדירה כבר רשומה על שם היזם. השופט קבע כי לרישום אין כל משמעות כיוון שזכות המגורים היא חלק מהזכויות שקיבלה האם מהיזם בקשר לדירה שאותה רצתה לחלק באופן מסוים בין ילדיה. על כן נקבע כי התובעים זכאים ל-30% משכר הדירה הראוי עבור התקופה שבה אחיהם התגורר בדירה ולא שילם – ובסך הכל 68,400 שקלים.
באשר לדירה שנרכשה עבור האחות, נקבע כי התובעים לא הוכיחו בשום צורה שהעסקה הייתה למראית עין. השופט פסק כי מדובר במתנה שנתנה האם לבתה בחייה ולא מדובר בנכס ששייך לעיזבון.
עוד ניתנה הוראה לחלוקת הכספים שנותרו בחשבון של האם בו שותף הנתבע, והוא חויב להעביר לאחיו 214,429 שקלים. לבסוף נקבע כי לנוכח קבלת חלק מהתביעה נגד הנתבע התובעים לא ישלמו לו הוצאות אבל לאחותם, שהתביעה נגדה נדחתה במלואה, הם ישלמו 40 אלף שקל.
לפסק הדין בתיק תלה"מ 57168-11-18
ב"כ התובעים: עורך דין רמי ארטמן
ב"כ הנתבעים: יונתן כהן, עורך דין ירושות וצוואות
עו"ד ראובן גוברין עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל