לאחרונה התבשרנו על כניסתו הצפויה של "סדר יום חדש" בניהול משפט אזרחי בבתי המשפט בישראל. בצד הבשורה של צמצום 500 ויותר תקנות וכללי סדר הדין לכ-160 לערך, מהדהדת ההחלטה בדבר הגבלת זכותם של הצדדים להציג את טענותיהם בכתבי טענות.
על פי ההחלטה, כתב טענות, למשל כתב תביעה או כתב הגנה, יכלול עד 11 עמודים לכתב טענות בבית משפט שלום ועד 14 עמודים לכתב טענות בבית משפט מחוזי. אם מדובר בתביעה של מעל 2.5 מיליון שקל – עד 30 עמודים.
ניקח לדוגמא סכסוך בין שותפים עסקיים הכורך טענות בדבר מעילה כספית, פרשנות במחלוקת על סעיפי חלוקת ההכנסות, רווחים או נשיאה בהפסדים, התחשבנות בדיעבד לאורך 6 השנים האחרונות, טענות לתחרות בלתי הוגנת, טענות הנוגעות לשווי החברה (המחייבות גם חוו"ד מומחים).
הכיצד ניתן לכלול את כל אלה בהיקף של 14 עמודים? ואם מדובר בטענות יזם-קבלן בפרויקטתמ"א 38 בהיקף של 15 מיליון שקל סכסוך תביעות הדדיות – עד 30 עמודים?
תלי תלים נכתבו על זכות הטיעון ובכללם דברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מנחם אלון המנוח, שכתב כי "הזכות לטעון ולהישמע בבית המשפט, מקורה ויסודה במורשת ישראל מקדמת דנא וחכמי ישראל ראוה כזכות היסוד הקדומה ביותר בתרבות אנוש...חכמים ראוה כיסוד מוסד, אף, כביכול, בבית דין של מעלה, וקל וחומר שכך צריך לנהוג בבית דין של מטה..." (בג"צ 4112/90).
כאדם בשר ודם העוסק רבות בעולם הבוררות, אני סבור שהייתי חושב 10 פעמים האם וכיצד היה בידי לפרוש את משנתו של מרשי בבית משפט בתנאים אלה. לנוכח הספק הגדול שאני מטיל בכך, הייתי מציע לו לשקול את האפשרות של "בית משפט פרטי" – בוררות.
כבורר, לא הייתי מוכן להטיל מגבלה כזו על צדדים שכן הייתי חש, מצפונית, כי אני מונע מהם להביא את טענותיהם כראוי. משכך, המשימה המוטלת על השופטים החרוצים והנאמנים בבתי המשפט אינה פשוטה. אי מילויה באופן מוצלח יכול אף לשחוק את אמון הציבור כמי שב-14 או 30 עמודים יתקשו לקלוט, להבין, לנתח ולפסוק נכון תוך מתן תחושה ש"הצדק לא רק נראה, אלא גם נעשה."
שחיקה באמון הציבור
במלים פשוטות, בתחילת 2018 המתינו לשופטי ישראל למעלה מחצי מיליון תיקים לטיפול לפני שראשון התיקים נפתח. מדובר בכמות מסחררת לכ-700 שופטים. לא בכדי נטען כי העומס השיפוטי גובה מחירים כבדים. לא סתם נדרשים צדדים לעיתים ל-3 ולעתים ל-5 שנים בבתי משפט, אך האם זהו הפתרון הנכון?
נכון, הסחבת הורסת. נכון, אולי אין ברירה. אם אנו רוצים "להגיע אל היעד" לא ניתן להתנהל באופן שמוגשות בקשות על בקשות וכתבי טענות ארוכים, סיכומים ועוד. אבל אם המחיר אותו עלולה המערכת לשלם הוא שחיקה נוספת באמון הציבור, האם לא יצא שכרו בהפסדו?
מהו המחיר של אזרח ופרקליטו יצאו בתחושה שקולם לא נשמע? באופן אבסורדי, "המשא ומתן" יעבור כעת לזירה בה הלקוח ועורך דינו יתווכחו מה לכלול באותם 14 עמודים, ומה להשאיר מחוץ לכתב הטענות, כי "פשוט אין מקום". ואם לא היה מקום, על מי תוטל האשמה?
לפיכך, לדעתי התקנות החדשות מצמצמת יתר על המידה את זכות הטיעון. הפרוצדורה עלולה להכריע מעתה את המהות, או לכל הפחות להכתיב אותה. כפרקליט וכבורר, אני סבור שהפרוצדורה החדשה עשויה להתאים להיקף מסוים ומוגבל של סכסוכים, ולמורכבות מוגבלת של סכסוכים, ועלולה לגבות מחיר יקר.
פרוצדורה חופשית
במצב זה, אני חושב שזוהי שעתו המחודשת של הליך הבוררות. הבוררות פטורה מסדרי דין ישנים וחדשים כאחד. הבורר מופקד על הכרעה צודקת. הפרוצדורה החופשית מאפשרת לבורר להגיע לחקר האמת ללא מגבלות עמודים. בבוררות אין עומס, לא צריכה להיות סחבת, ויש הזדמנות של ממש לזכות טיעון.
סכסוך מטבעו הוא עניין כואב לבעלי הדין. ניהולו ופתרונו חשובים להם מאד. לעתים זה כמו "ניתוח" שלא נגמר. יש לברך על הרצון לזרז את תקופת הניתוח אך אסור להתפשר על איכותו והתנהלותו. יש גבול מה ניתן לטעון ב"לחץ" המקום. הגבול הזה משפיע על התוכן.
יש לקוות כי השופטים והשופטות יעמדו באתגר. יחד עם זאת, ניתן ביתר קלות למצוא פתרון ראוי בהליכי בוררות וגישור מאחר שלמערכת פשוט קשה לספק זכות טיעון מלאה והיא לא אשמה בכך. לכן עלינו למצוא פתרונות חלופיים. בוררות עשויה להיות אחד המוצלחים שבהם.
עו"ד רונן סטי עוסק בבוררות ויישוב סכסוכים
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל