השופט משה תדמור-ברנשטיין קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אמו של צעיר שמת בעקבות פגיעת רכבת. רכבת ישראל והמבטחת שלה, הפניקס, טענו כי לא מדובר בתאונת דרכים שכן הצעיר התאבד על המסילה לאחר שפרץ לשטח הפסים בקטע שהיה מגודר לכל אורכו. השופט קבע כי הן לא הוכיחו שכוונת הצעיר באותו יום הייתה לשלוח יד בנפשו, אף שסבל מלקות נפשית ונטיות אבדניות.
הצעיר הלך לעולמו ב-2013 בהיותו כבן 22 בלבד. הוא נפגע בשעות החשיכה על ידי רכבת ומותו נקבע זמן קצר לאחר מכן.
בכתב התביעה שהגישה אמו בשם העזבון נטען כי מדובר בתאונת דרכים ועל רכבת ישראל והפניקס לפצות את המשפחה.
הנתבעות לא הכחישו שהמנוח נפגע על ידי רכבת נוסעת ומת, אך טענו כי הפגיעה נגרמה במעשה מכוון, התאבדות, המוחרג מחוק הפיצויים.
הראיה המרכזית מבחינתן הייתה עדות נהג רכבת שלטענתו פגע במנוח. הנהג סיפר כי במהלך הנסיעה הבחין באדם שכוב על פסי הרכבת. ברגע שהבחין באיש, שלא זז לנוכח הרכבת המתקרבת, משך את בלם החירום, עצר את הרכבת וביקש ממאבטח שייגש לראות מה קרה. הנהג הוסיף שהמאבטח דיווח לו שאכן הייתה דריסה של מתאבד.
הנתבעות ביקשו להסתמך גם על מסקנות חקירת המשטרה בה נקבע כי מדובר בהתאבדות.
בתשובה לכך טענה האם כי לנוכח האופן בו התנהלה החקירה (הן על ידי המשטרה והן על ידי הרכבת) אין לקבל את תוצאותיה. היא ציינה כי החקירה הייתה שטחית ביותר, והאירוע סווג מהר מדי כהתאבדות, מסקנה שלטענת התביעה הייתה נוחה לשני הגופים.
לא יושמו מסקנות
השופט משה תדמור-ברנשטיין קבע שהנתבעות לא הוכיחו שהפגיעה במנוח הייתה התאבדות.
הוא הפנה לפרדוקס שמעלה עדות הנהג: מהנתונים האובייקטיביים שנאספו על ידי רכבת ישראל עצמה במכשיר מדידה שהדין מחייב אותה להתקין ברכבת, עולה כי סביר מאוד שהנהג משך בבלם לפחות כעשר שניות לאחר המקום שבו נמצא המנוח מוטל לצד המסילה. זאת, בניגוד לעדותו כי הבחין במנוח ואז עצר את הרכבת.
השופט גם זקף לחובת הנתבעות את היעדר המעש מצד רכבת ישראל בכל הקשור ליישום תובנות ולמסקנות של תחקירי תאונות רכבת קודמות, לגבי הצורך בתיעוד צילומי של נתיב הנסיעה של הרכבת - בשוטף ו"בזמן אמת".
הוא הוסיף כי לא ברור אם המנוח היה חי או מת לפני הפגיעה ולא נשללה האפשרות שהוא נפגע תחילה מרכבת אחרת.
״הפסיקה מלמדת שלא די בכך שמאן דהוא נמצא מוטל מת לאחר שברור מהנסיבות שנפגע מרכבת נוסעת, כדי ללמד שהסברה היחידה, ואף לא - המועדפת היא שהוא התאבד״, כתב השופט.
עוד נכתב בפסק הדין כי מחוות דעת של פסיכיאטר שמונה לבקשת הנתבעות עולה כי המנוח לקה בשנים טרם אירוע הפגיעה בנכות נפשית צמיתה ומשמעותית, עם נטייה לאובדנות. עם זאת, אין בכך כדי לבסס ממצא לפיו מעשיו ביום בו נקפדו חייו היו תחת נחישות או רצון לשלוח יד בנפשו.
בנסיבות אלה קיבל השופט את התביעה וחייב את הנתבעות בפיצוי בסך 700,000 שקל, בתוספת הוצאות בסך 14,510 שקל ושכ״ט עו״ד בסך 163,800 שקל.
ב״כ התובע: עו"ד מירב בבא-נהרי, עו"ד אהוד בו ארי
ב״כ הנתבעות: עו"ד ניסן גיצה
עו״ד דוד בן עוליאל עוסק/ת ב- נזיקין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.